רגע לפני שהיא יוצאת למסע הכומתה לקורס מדריכי צניחה, אני תופסת את עמית לשיחה. במבט ראשון, היא נראית כמו כל חברותיה – נרגשת, ממתינה להתחיל, ואז סוף סוף לקבל את הכומתה ה"אדומה" על הכתף. אבל הכומתה שהיא עומדת לקבל כבר שחוקה למדי, נושאת ותק שקשה לתאר במילים.
"זו הכומתה של אחי, סמ"ר ליאב אללוש, זכרונו לברכה, שהוא החבר הכי טוב שלי ותמיד איתי, גם אם לא פיזית", פותחת עמית. הכומתה ה"אדומה" חיכתה לה שנתיים בארגז הציוד האישי הכחול שלו, והיא תוצא במיוחד בסוף המסע, כאשר הוריה יצעדו קדימה – להניח אותה על ראשה.
אפשר רק לראות את האור בעיניה כשהיא מדברת על ליאב כדי להבין עד כמה היו קרובים. "יש בינינו כמעט הפרש של 5 שנים, אבל זה אף פעם לא שינה", היא נזכרת בחיוך, "כשהיינו קטנים, החדרים שלנו היו צמודים, מופרדים רק בקיר גבס. אז כדי לדבר אחד עם השני, יצרנו שפה משלנו – הקשה אחת סימנה 'מה קורה?', שתיים סימנו 'אני בסדר', ושלוש סימנו 'מה אתה עושה?'".
עם השנים, ההקשות על הקיר הוחלפו בהודעות, שיחות קבועות ובילויים משותפים – גם כשהוא התגייס לשירות אינטנסיבי מאוד ביחידת דובדבן, יחידה 100. "הוא חי את החיים הכי עמוסים שיש", היא אומרת, "ובכל זאת, הייתה לו חוק ברזל כשהוא היה מגיע הביתה: יום שישי בערב זה זמן משפחה, ויום שבת בבוקר זה זמן אחים – רק שלנו".
ליאב הפך את הסיפורים, היחידה והאווירה מהשירות לחלק מהבית, משהו שהשפיע גם על אחותו הצעירה, שבתחילה חלמה להתגייס לעוקץ. "זה עולם שתמיד עניין אותי, וליאב ידע את זה", היא מתארת בעצב, "כבר הסכמנו להתאמן יחד, שהוא יעזור לי להתכונן לגיבוש".
אך הוא לא הספיק לקיים את ההבטחה. ב-7 באוקטובר, ליאב זומן מהדרום, כמו אביהם. המשפחה נכנסה למצב של המתנה: "הייתי שולחת לו הודעות, רואה רק סימן וי אחד, ונכנסת לפאניקה. שיחקתי הקלטה ישנה שלו שאומר לי: 'עמית, הכל בסדר, לא יקרה לי כלום'. אמרתי לעצמי שזה ליאב, והוא הכי חזק שיש".
הוודאות הזו התנפצה ב-17 בדצמבר 2023. "באותו יום, בסביבות שבע בערב, אמא שלי הייתה באמצע משמרת כקצינת נפגעים במילואים, ואני הייתי למעלה בשיחת טלפון עם חברה", היא מספרת, "ירדתי לעזור לה במשהו במחשב, ואני לא יודעת למה, פתאום עלתה לי השאלה: 'אם אני רוצה להתגייס לתפקיד קרבי, לא צריך לחתום לי, נכון?' אמא ענתה שאין סיבה שיחתמו לה, וזהו".
כמה רגעים לאחר מכן, נשמעו דפיקות בדלת הכניסה. בביתם, כמעט אף אחד לא נכנס דרכה; כולם יודעים לבוא דרך הכניסה האחורית. "ניגשתי לדלת, הסתכלתי דרך העינית, וראיתי חיילים. מיד עלתה לי המחשבה: 'לא, לא, לא'. כל ילד בישראל יודע מה זה אומר. הסתכלתי על אמא שלי ואמרתי לה שלי-אב מת".
הדקות שאחרי הפכו לתערובת בלתי אפשרית של הכחשה ותפקוד. "אמא נפלה על הרצפה, התחילה לבכות וניסתה להוציא אותם מהבית. אני הייתי בהלם. שאלתי אותם, 'טוב, אתם רוצים משהו?' והלכתי למקרר להציע להם משהו לשתות. המוח שלי סירב להבין".
ליאב, זכרונו לברכה, נפל במהלך התקפה של יחידת דובדבן בלב חאן יונס. בקרב נפלו לצידו גם סמ"ר (מיל') איתן נאה, זכרונו לברכה, לוחם ביחידה, וסמ"ר (מיל') טל פליבה, זכרונו לברכה, לוחם ביחידת יהל"ם. אך בזמן קבלת הבשורה, הפרטים המבצעיים לא באמת שינו. בבת אחת, עולמה, שעד אז כלל לימודים, גיבושים וחלומות על שירות, נקרע לשני כיוונים מנוגדים: "מצד אחד, הפכתי לילדה קטנה שמנסה להכחיש את כל הבעיות. מצד שני, התבגרתי ב-30 שנה".
"באותו לילה, עוד לפני הלוויה, המשפחה הורשתה להיפרד מליאב, ואני רציתי להיות איתו לבד", היא אומרת. "נכנסתי כמו כל הפעמים שהייתי מעירה אותו מוקדם כי הייתי צריכה ללכת לבית הספר ורציתי להיפרד. הוא שכב שם עם פה פתוח בצורה מצחיקה, כאילו הוא ישן, ואני הייתי בטוחה שהוא יתעורר בכל רגע. אמרתי לו: 'ליאב, תתעורר'. והוא לא".
"בסוף, נשארנו עם שני הורים שעולמם התנפץ, ואחות אחת שמנסה להבין איך היא אמורה להמשיך", היא מנסה למצוא מילים לרגשותיה, "בהתחלה, כעסתי נורא – על אלוהים, על הצבא, על ההורים שלי, שהחנכו אותנו תמיד ללכת ראש בקיר. איך הם נתנו לו להיכנס לעזה, להיות ביחידה 100, בחוד החנית? איך אני, עמית, אמורה להחזיק את המשפחה עכשיו לבד?".
הפרידה הזו, בלתי נתפסת ככל שהייתה, הפכה גם היא לעוגן משמעותי עבורה. "אמרתי לליאב: 'הכל בסדר, אני אשמור על אמא ואבא. אתה תנוח. עשית מספיק, הרבה יותר ממספיק. אני אסתדר, אני אוהבת אותך'. זה הציל אותי לראות אותו. לראות שהפנים היפות שלו נשמרו. היה בזה הרבה נחמה".
לאחר השבעה ויום השלושים, עמית הייתה צריכה להחליט לאן להמשיך. היא הבינה את ההיסוס של הוריה לעודד אותה לבחור תפקיד קרבי, אך היא לא הייתה מוכנה לוותר על הפרק שהיה כה משמעותי עבור אחיה. וכך, היא הגיעה לתפקיד הכי קרבי שיכלה – מדריכת צניחה.
עבור כל משפחת אללוש, הכניסה הראשונה של עמית למדים הייתה כמעט בלתי נסבלת. "לא יכולתי להסתכל במראה", היא מודה, "מהיום שליאב נפל, זכרתי שמדים זה דבר קשה, סימן לאסון – ואז הם הפכו לדבר טוב, לכבוד".
בצירוף מקרים מרגש, חודש הגיוס שלה היה גם חודש יום הולדתו וזכרו של ליאב, שכן הוא נפל עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-22. אך עבור משפחת אללוש, תאריכים אלו אינם טקסים עצובים. במקום להתאבל על החיים שנגדעו, הם בוחרים לשמוח במה שהספיקו לחוות בנם ואחיהם.
הטירונות של עמית בבסיס האימונים של הצנחנים הדגישה את הדברים הללו היטב. היא מצאה את עצמה הולכת באותם שבילים, אוכלת באותו חדר אוכל שלי-אב אכל בו 5 שנים לפניה. ובשבוע שעבר, היא סיימה שלב חשוב בקורס, והגיעה לאבן הדרך שאליה קיוו זמן רב לפני כן – כשישבו על רצפת החדר של ליאב, סביב הארגז הכחול, מנסים למצוא את הפריטים האחרונים שיחברו אותם אליו.
"מרגע שפתחנו את הארגזים הכחולים וראינו את המדים שהושארו מאחור, היה ברור לנו שהכומתה האדומה תהיה שלי", אומרת עמית. "לא נגעתי בה, אבל חיכיתי ושמרתי אותה לרגע הזה".
כעת, המרחק הפך לקרוב, ומסע הכומתה המוקדש לזכרו של אחיה עומד להתחיל. לצד ההורים הנרגשים, ניצבים אלו שכבר מזמן הפכו, בכוח הנסיבות, למשפחה שנייה. "חברים מהבית ומהצבא הגיעו לכאן", אומרת האם מאלי, "מאז שליאב נפל, האנשים האלה מלווים אותנו לכל אירוע, עצוב ושמח, גדול וקטן".
"אני יודעת שאם הוא היה כאן, בינינו, הוא היה קופץ מהתרגשות", היא מוסיפה, ומבקשת שלי-אב, זכרונו לברכה, ייזכר בזכות האדם שהיה, ולא בזכות נפילתו. "כולם אומרים שהוא גיבור, ואני מסכימה, גיבור בזכות הבחירות שלו ובזכות האח שהיה. אבל בכל עולם, הייתי מעדיפה בן חי שאוכל לחבק ולנשק".
"הוא אולי לא כאן כדי לתת לי אותה, אבל הרגשתי אותו כל קילומטר של הדרך", קובעת עמית בגאווה. "מאז שנפל, אני תמיד נושאת איתי את המשפט ששרבט באחת המחברות שלו: 'לוחם עומד זקוף – גם כשכבר אינו יכול לעמוד'. ובאמת, כשאני מרגישה שהכל גדול עליי ואני עומדת לקרוס, ליאב מרים אותי. ואני יודעת שזה נכון גם לזמן שנותר לי בקורס, עד הסוף".
