מאת פשח בן-סון • 24 בפברואר 2026
ירושלים, 24 בפברואר 2026 (TPS-IL) – כאשר מחבלים של חמאס פרצו את גדר הגבול הדרומית של ישראל בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, עשרות אלפי תושבים שגרו בקילומטרים ספורים מרצועת עזה נאלצו לברוח בפתאומיות. מה שהגיע לאחר מכן היה מבחן לעשרות שנות תכנון חירום – מבחן שישראל נכשלה בו כמעט לחלוטין.
ביקורת מקיפה שפרסם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, ביום שלישי, חשפה שמדינה עם יותר מ-75 שנות ניסיון בסכסוך השאירה את קהילותיה הפגיעות ביותר ללא תוכניות פינוי פונקציונליות. עיירות גבול שחיו בצל ירי רקטות במשך שנים – ותושביהן הבטיחו להם מערכת שתגן עליהם – נשלחו לכאוס ללא מענה מתואם שציפה להם.
מבקר המדינה סוקר באופן קבוע את מוכנותה של ישראל ואת יעילותן של מדיניות הממשלה. אנגלמן פרסם גם דוחות שהדגישו את כאוס הפינוי בזמן מלחמה וכיצד ילדים איבדו שנתיים של חינוך.
"מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006, וכעשרים שנה, ממשלות ישראל נדרשו להסדיר את הטיפול באוכלוסייה בעורף במצבי חירום אזרחיים וביטחוניים, אך לא עשו זאת", אמר אנגלמן בעת הצגת ממצאיו. "תוכניות לא עודכנו. היו אפס תוכניות מבצעיות לאומיות מוסדרות ואפס סימוני חירום".
תוכניות על הנייר
שלוש תוכניות היו קיימות על הנייר.
תוכנית "מלון אורחים", שגובשה במקור בשנת 2012 ועודכנה בשנת 2022, נועדה להסדיר את קליטת המפונים בבתי מלון ברחבי הארץ. תוכנית "מרחק בטוח", שאושרה עקרונית בשנת 2021, נועדה להנחות את פינוי הקהילות במרחק של כמה קילומטרים מגבולות ישראל. תוכנית שלישית, "נשימת אוויר צח", כיסתה רק מחסה חירום לטווח קצר – שום דבר שמתאים לפינוי ממושך.
אף אחת משלוש התוכניות לא אושררה רשמית על ידי קבינט השרים הישראלי. אף אחת לא גובתה בהתחייבויות תקציביות מחייבות. ואף אחת לא נבדקה בתרגילים שהתאימו למציאות שהן היו אמורות לטפל בה, מצא מבקר המדינה. במקום זאת, רשויות הקליטה ערכו תרגילים בבתי ספר ובבנייני ציבור – מקומות שהתבררו כבלתי מתאימים לחלוטין ברגע שהתברר שמלחמה ממושכת תדרוש מאלפי אנשים לחיות בבתי מלון במשך חודשים.
ההשלכות היו מחרידות ביותר בקהילות הגבול של ישראל.
קריית שמונה, עיר של כ-24,000 תושבים הממוקמת 1.3 קילומטר מגבול לבנון, לא הייתה לה כלל תוכנית פינוי מבצעית. בעשור שקדם לכך, צה"ל שלל במפורש פינוי מלא של העיר, מתוך הנחה שתושבים יוכלו למצוא מחסה במקום במהלך כל סכסוך עתידי. לכן העיר לא ערכה תרגילי פינוי, לא הכשירה צוות ייעודי, ולא ייעדה יעדי קליטה לתושביה.
כאשר הגיע לבסוף צו הפינוי, כ-21,000 אנשים ברחו ללא כל מסגרת לקבלתם. הם פוזרו בסופו של דבר בכ-300 בתי מלון ובתי הארחה ב-100 קהילות הפרוסות ברחבי הארץ – פיזור שהביקורת מתארת כגורם ל"סבל מיותר" והעמיק את "חרדתם ואי-ודאותם" של התושבים. כבר בשנת 2020, משרד מבקר המדינה הזהיר שתכנון הפינוי של קריית שמונה היה חסר באופן מסוכן וקרא לצה"ל ולמשרדים הרלוונטיים לפעול.
האזהרה לא זכתה להתייחסות.
המצב בדרום ישראל היה לא פחות חמור. שדרות, עיר של כ-27,000 תושבים השוכנת 1.3 קילומטר מעזה, נכללה במפורש מתוכנית "מרחק בטוח" מכיוון שהיא שכנה מעבר לאזור הכיסוי המיועד. מועצה אזורית אשכול – הכוללת עשרות קהילות הצמודות לגדר הגבול ונשאה בנטל הטבח של ה-7 באוקטובר – הכינה סידורי פינוי רק עבור 11 מתוך 32 קהילותיה החברות.
בקרב חמש הרשויות הדרומיות שנבדקו על ידי המבקרים, אף אחת לא תרגלה פינוי מלא מחוץ לגבולות. רוב מאגרי המידע לשעת חירום כיסו רק מקבלי קצבאות, והשאירו את רובם המכריע של התושבים הרגילים ללא מענה באף תוכנית חירום טרום-מלחמה. צה"ל, משרד הפנים ורשות החירום הלאומית מעולם לא הנחו את קהילות הדרום להתכונן לפינוי רחב היקף.
בעיר הצפונית קריית שמונה ב-26 בדצמבר 2024, דוד קמרי מביט בנזק בחצרו שנגרם מירי רקטות של חיזבאללה. צילום: אנה אפשטיין/TPS-IL
"ואקום של אחריות"
הביקורת זיהתה הסבר מבני לכשל המתמשך הזה: מלחמת טריטוריה ממושכת ובלתי פתורה בין שני גופי ממשל לגבי מי נושא באחריות הסופית. האחד הוא רשות החירום הלאומית של ישראל, הידועה בראשי התיבות שלה, רח"ל, הנמצאת תחת סמכות משרד הביטחון. הגוף השני הוא משרד הפנים.
על פי דוחו של אנגלמן, רח"ל ומשרד הפנים מעולם לא הסכימו על תפקידיהם respective בפינוי אזרחי המוני. כל אחד הצביע על האחר. אף אחד לא התכונן כראוי. התוצאה הייתה מה שהביקורת אפיון כ"ואקום של אחריות" – פער בלב מערכת החירום הלאומית שאף ממשלה לא בחרה לסגור.
"למרות פנייתי לראש הממשלה, הוא לא פתר את המחלוקת בין שרי הביטחון והפנים בנוגע לסמכויותיהם", אמר אנגלמן. "הגישה של משרד הפנים – שאין לו אחריות על אירוע הפינוי ולא נדרש להפעיל את המערכת – אינה יכולה להתקבל".
בתגובה לדוח מבקר המדינה, משרד הביטחון מסר כי רשות החירום הלאומית פועלת בגישה מרחיבה מאז תחילת המלחמה, והובילה את התיאום הבין-משרדי לפינויים מהדרום ומהצפון. נמסר כי תוכניות קדם אפשרו פינוי של כ-124,000 איש וכי מאמצי ההיערכות נמשכים.
כ-210,000 ישראלים פונו בסופו של דבר מבתיהם בצפון ובדרום בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה. הביקורת מסכמת כי סבלם לא היה כישלון של משאבים או גיאוגרפיה, אלא של רצון פוליטי ואחריות מוסדית – כישלון שנבנה במשך שנים, ונחשף בבוקר אחד.