דברי נשיא ה-נציבות האירופית הבוקר מצערים. חלקם אף מוכתמים בהדהוד תעמולה כוזבת של חמאס ושותפיו. שוב, אירופה מעבירה מסר שגוי שמחזק את חמאס ואת הציר הרדיקלי במזרח התיכון.
ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, נלחמת מלחמת קיום נגד אויבים קיצוניים הפועלים לחסלה. הקהילה הבינלאומית חייבת לגבות את ישראל במאבק זה.
הנשיא מודע היטב למאמצי ישראל – יחד עם האיחוד האירופי עצמו, בין היתר – לסייע למאמץ ההומניטרי בעזה. אלו מאמצים משמעותיים המתבצעים בתנאים מורכבים במשך קרוב לשנתיים. תוצאות מאמץ זה ניכרות בשטח, לרבות הירידה הדרמטית במחירי מוצרי היסוד בעזה.
ובכל זאת, הנקודה העיקרית חסרה בהצהרת הנשיא: הסבל בעזה הוא כולו פרי עבודתו של חמאס. המלחמה עצמה החלה בפלישת חמאס לישראל ובטבח השבעה באוקטובר. המשכה הוא תוצאה של סירובו המתמיד של חמאס לשחרר את בני הערובה שלנו ולהניח את נשקו. הסבל שנגרם לישראלים ולפלסטינים כאחד הוא באשמת חמאס.
כל מי שחפץ בסיום המלחמה יודע היטב כיצד לסיים אותה: שחרור החטופים, פירוז חמאס, עתיד חדש לעזה. פגיעה בישראל לא תביא לכך; להיפך, היא מעגנת את חמאס ואת אויבי ישראל בסירובם.
נשיא הנציבות טועה בכניעתו ללחצים של גורמים המבקשים לערער את היחסים בין ישראל לאירופה. מגמה זו נוגדת את האינטרסים של המדינות האירופיות עצמן. ובעיקר: זו אינה התנהלות מקובלת בין שותפים.