מאת פסקח בנסון • 16 באוקטובר 2025
ירושלים, 16 באוקטובר 2025 (TPS-IL) — תחת זמזום אורות הערב של ירושלים, שלושה חיילים עומדים כתזכורת חיה לכאוס ולמחיר של ה-7 באוקטובר. פצועים בקרב, הם נושאים את צלקות הקרב הנראות לעין ואת המשקל הבלתי נראה של חברים שאבדו. כל אחד מהם עבר טראומה, אך חוסנם זוהר כשהם בונים מחדש את חייהם.
בגיל 21, דניאל ו' מפתח תקווה סיים זה עתה הכשרה כחובש בחטיבת גולני כאשר חמאס תקף את דרום ישראל ב-7 באוקטובר 2023. בתוך נגמ"ש פגוע ליד קיבוץ ניר עם, הוא נלחם להציל את חבריו בתוך הכאוס. כאשר רימון נחת בפנים, חברו מתן אברג'יל זינק עליו, הציל את הצוות ואיבד את חייו. דניאל טיפל בפצועים תחת אש, פתח פתח חירום לאוורור גז, ושמר על חייליו בחיים עד שהגישו סיוע.
לאחר המלחמה, השקט היה בלתי נסבל. הוא נאבק בלילות שהתארכו והיו ריקים, זכרונות הפיצוצים והזעקות מהדהדים במוחו. בסופו של דבר, דניאל מצא דרך קדימה דרך תמיכתם של אחרים ששרדו. "אולי בגלל שקיבלתי את המוות", הוא אומר בשקט, "למדתי איך לחיות".
תום ה', גם הוא מגולני, התעורר ב-7 באוקטובר לקול רקטות ומהר הבין שהוא החייל הבכיר שנותר עומד במוצב הגבול שלו. לבוש רק בחולצת טריקו ואפוד, הוא וחברו בנימין הפכו כאוס לפיקוד על ידי חימוש נגמ"ש בתותח במשקל 37 קילוגרם, נסיעה דרך אש כדי להגן על ניר עם, והגנה על חברים לכודים עד שהגיעו תגבורות.
כשהאבק שקע, המלחמה האמיתית החלה – הפנימית. לילות ללא שינה, אשמה, התחושה שההישרדות עצמה דורשת הצדקה. עבור תום, הריפוי החל בצעדים קטנים: הצטרפות לאחרים למשחקים ופעילויות אדפטיביות שאפשרו לו להתחבר מחדש לגופו ולתחושת השליטה שלו. "זה לא היה רק כדורגל", אמר תום. "זה היה לנשום שוב".
עבור בוריס ס', הריפוי הגיע בקצב שונה. ב-22 ביולי 2025, הצעיר בן ה-27 עמד תחת חופה בחתונה בירושלים. כשהגיע הזמן לשבור את הכוס, הוא הרים את רגלו התותבת והוריד אותה בכוח שגרם לחדר לפרוץ בבכי. חודשיים בלבד לאחר מכן, בהושענא רבה של סוכות השנה, הוא עמד שוב – הפעם מול עולים חדשים, משתף את סיפורו על אובדן, אמונה ובנייה מחדש.
בוריס, יליד אוקראינה, עלה לארץ בגיל 12 ושירת בדובדבן, יחידת קומנדו עילית. כשהמלחמה החלה, הוא מיהר לחזור מיפן כדי להצטרף ליחידתו. ב-10 בנובמבר בבית חאנון, פיצוץ אדיר הרג ארבעה חברים ולקח את רגלו. רק מאוחר יותר, בתמיכת "בלב אחד", הוא מצא תותבות מתקדמות, טיפולים, ונוכחות של קהילה שסייעה לו להחזיר לעצמו את החיים.
"בלב אחד" היא עמותה ללא מטרות רווח המבוססת בניו יורק, התומכת בחיילים ישראלים שנפצעו בקרב, ומספקת להם מנוחה, שיקום ותמיכה רגשית.
"כשפגשנו את בוריס, לא ראינו קטוע רגל – ראינו נשמה שלמה", אמר הרב אוריאל ויגלר, שייסד את "בלב אחד" עם אשתו, שבי. "לראות אותו עומד תחת החופה היה ניצחון לכל לב פצוע בישראל". שבי ויגלר מוסיפה: "בלב אחד לא עוסק במה שהם איבדו – הוא עוסק במה שעדיין זורח בתוכם. החתונה של בוריס לא הייתה רק חגיגה. היא הייתה תקווה גלויה".
במפגש סוכות, דבריו של בוריס השתיקו את החדר לפני שמילאו אותו במחיאות כפיים. "כאשר עולה חדש שומע חייל כמו בוריס אומר, 'איבדתי רגל אבל לא את עתידי', זה נותן לו עוגן בארץ הזו", אומרת לינדה פרדס-פרידברג, מנכ"לית "שישי שבת ישראלי", יוזמה עממית המחברת עולים דוברי רוסית לחיים הישראליים ולהזדמנויות התנדבות.
"בהושענא רבה – לילה של תפילות לחיים – הוא נתן לכולנו אמונה בחיים עצמם", אמרה פרדס-פרידברג.
בבית "בלב אחד" בירושלים, דניאל, תום ובוריס נפגשים לעיתים קרובות – שלושה גברים מקרבות שונים, מאוחדים על ידי הישרדות. "מנתחים סוגרים פצעים", אמר הרב ויגלר, "אבל אנחנו מנסים לפתוח לבבות".
בשנתיים של מלחמה, נפצעו יותר מ-20,000 חיילים ישראלים, מחציתם מתחת לגיל 30.