מאת פסח בנסון • 4 בנובמבר 2025
ירושלים, 4 בנובמבר 2025 (TPS-IL) — מדענים גילו כיצד תגובת המוח לאובדן פוטנציאלי מניעה התנהגות סיכונית ולעיתים לא רציונלית — תהליך שעשוי לעמוד גם בבסיס חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). באמצעות רישומים נדירים מאלקטרודות שהושתלו עמוק במוח האנושי, חוקרים צפו בנוירונים יורים בדרכים המסבירות מדוע אנשים חוששים מאובדן יותר מאשר מעריכים רווחים, ומדוע הפחד הזה יכול לעיתים לגבור על ההיגיון.
מנגנונים עצביים אלו אינם רק תופעות מופשטות — יש להם השלכות בעולם האמיתי, התורמות לשכיחות של הפרעות חרדה והפרעות הקשורות לטראומה באוכלוסיות. כ-4% מהאנשים ברחבי העולם סובלים מהפרעות חרדה, ו-5.6% מהשורדים טראומה מפתחים PTSD. בישראל, מעריכים מומחים כי כ-5.3% מהאוכלוסייה עשויים לחוות תסמינים פוסט-טראומטיים בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת.
המחקרים, שפורסמו בכתבי העת המובילים Nature ו-Current Biology, נערכו על ידי פרופ' רוני פז וד"ר תמר רייטיך-סטולרו ממכון ויצמן למדע, יחד עם פרופ' עידו שטראוס, מומחה לכירורגיית מוח, וד"ר פיראס פאחום, נוירולוג ממרכז סוראסקי הרפואי בתל אביב (איכילוב). הם חושפים כי האמיגדלה — אזור במוח המקושר מזה זמן רב לפחד ולעיבוד רגשי — מייצרת פרצי "רעש עצבי" כאשר אנשים מתמודדים עם האפשרות של אובדן.
רעש עצבי הוא השונות האקראית בירי של נוירונים, הגורמת לתנודות בפעילות המוח שיכולות להשפיע על קבלת החלטות ותפיסה. רעש עצבי הופך לבעייתי כאשר התנודות שלו מוגזמות או לא מוסדרות כראוי, מכיוון שהוא יכול לעוות את האופן שבו המוח מפרש מידע. הדבר מוביל לחוסר ודאות מוגבר, קבלת החלטות לא רציונלית, חקירה יתרה, והכללה יתרה של איומים — מנגנונים הקשורים לחרדה, התנהגויות כפייתיות ו-PTSD.
"אנו יודעים מכלכלה התנהגותית שאנשים חוששים מאובדן יותר מאשר מעריכים רווחים," אמרה רייטיך-סטולרו. "מה שמצאנו כעת הוא המנגנון הביולוגי מאחורי זה: כאשר מתמודדים עם אובדן פוטנציאלי, המוח הופך באופן מילולי רועש יותר, והרעש הזה מניע התנהגות חקרנית, ולעיתים לא רציונלית."
כדי לחקור זאת, הצוות ניצל אלקטרודות עמוקות שהושתלו בחולים עם אפילפסיה קשה לצורך זיהוי מקורות ההתקפים. "בניגוד לאלקטרודות המוצבות על הקרקפת, אלקטרודות עמוקות מודדות את הפעילות של נוירונים בודדים," הסביר שטראוס. "זה מאפשר לנו לראות כיצד תאי מוח ספציפיים מחשבים החלטות בזמן אמת."
במהלך הניסוי, המשתתפים ביצעו משימות למידה שכללו רווחים או הפסדים פוטנציאליים. כל ניסוי החל בצליל שסימן אם הם יכולים להרוויח או להפסיד נקודות, ואחריו בחירה בין שני צורות שייצגו הסתברויות שונות להצלחה. לאורך זמן, המשתתפים למדו אילו בחירות שיפרו את התוצאות שלהם.
אך כאשר היה מדובר באובדן, ההיגיון פינה את מקומו לרגש. גם לאחר שלמדו איזו אפשרות ממזערת הפסד, המשתתפים התעלמו ממנה שוב ושוב, וניסו אסטרטגיות חדשות שלעיתים החמירו את תוצאותיהם. "הם ניסו נואשות למצוא איזושהי אסטרטגיה שתמנע לחלוטין הפסד," אמרה רייטיך-סטולרו. "במצבי רווח, הם נצמדו למה שעבד."
על ידי מעקב אחר מאות נוירונים, החוקרים מצאו כי תאים מסוימים באמיגדלה ובקליפת המוח הטמפורלית הפכו פעילים לפני שהמשתתפים בחרו לחקור אפשרויות חדשות. עוצמת האות הייתה דומה במצבי רווח והפסד, מה שהוביל את הצוות לחפש הסבר אחר.
"הבנו שההבדל המרכזי היה רעש עצבי," אמרה רייטיך-סטולרו. "בתנאי הפסד, פעילות האמיגדלה הפכה יותר לא סדירה, וחוסר הוודאות הזה נקשר לתחושת אי-הוודאות והדחף להמשיך לחפש פתרון מושלם, ללא הפסד."
ניסוי שני בחן כיצד אנשים מכלילים מחוויות עבר של רווח או הפסד. המשתתפים שמעו צלילים הקשורים לכל תוצאה, ואחריהם צלילים חדשים. הם נטו יותר לטעות ולחשוב שצלילים חדשים הם מוכרים אם הם דמו לצלילי "הפסד", מה שמרמז שהמוח מרחיב את תפיסת האיום שלו לאחר הפסד.
"הכללה רחבה של אותות סכנה היא מנגנון הגנה מצוין, אך כאשר הוא מיושם באופן מוגזם, כמו ב-PTSD, הוא מוביל למתח וחרדה בחיי היומיום," אמר פרופ' פז. הרישומים הראו כי נוירוני האמיגדלה ירו בעוצמה רבה יותר בתגובה לצלילים דומים לאלו הקשורים להפסד — פעילות שחזתה אם אדם יפרש אותם בטעות כמוכרים או מאיימים.
"תוצאות אלו מראות, לראשונה בבני אדם, כיצד חוסר היציבות החשמלית של המוח במהלך הפסד יכול לעוות קבלת החלטות ותפיסה," אמר פז. "זה נותן לנו הסבר עצבי מדוע חרדה ו-PTSD מרגישים כל כך בלתי נשלטים — וכיצד הם עשויים להיות מטופלים בעתיד."
ממצאי המחקר עשויים להיות בעלי השלכות משמעותיות על טיפול בבריאות הנפש. על ידי זיהוי רעש עצבי באמיגדלה כמניע לחקירה יתרה והתנהגות לא רציונלית תחת איום של הפסד, קלינאים יוכלו לפתח טיפולים שיפחיתו תגובות לא מסתגלות לחוסר ודאות, וישפרו את הטיפול בהפרעות חרדה.
הבנה מדוע אנשים עם PTSD מכלילים יתר על המידה אותות סכנה עשויה לספק גישות חדשות לדה-סנסיטיזציה של מטופלים לאיומים נתפסים ולמניעת תגובות מתח מוגזמות. בנוסף, זיהוי תפקידה של האמיגדלה פותח אפשרות להתערבויות פרמקולוגיות.