פגשתי את סמל-משנה א', על חוף הים בנתניה, שם נמצאים חניכי גדוד 'גפן' במחזור ה-74 בשבוע העשירי להכשרתם, רגעים לפני סיום ההכשרה. בזמן קריאת שורות אלו, סביר להניח שכבר קיבלו דרגות קצונה.
נשב לדבר על הסיבה שהביאה אותו לכאן מלכתחילה. עוד לפני שיפתח את פיו, אני מבחין בקעקועים על שתי זרועותיו: מימין – שמש וגלים, משמאל – פרפר ונמר. במהלך השיחה אבין כי אלו מזכרות מחבריו שכבר אינם בין החיים – אותם הוא נושא על גופו מדי יום, ולנצח.
"זה בשביל יַם", מחייך א' ומסביר את הקעקוע מימין, ומבהיר מיד למי הוא מתייחס – רב-סמל יַם פריד, זכרונו לברכה, שהיה שותפו מהרגע הראשון בצבא, והמשיך איתו כחבר קרוב בצוות 'בירן' – המשפחה הגרעינית של יחידת דובדבן.
השניים החלו את דרכם המשותפת בנובמבר 23', כשהתגייסו יחד ליחידת הקומנדו הימי, שייטת 13. למרות שהיו בפלוגות שונות, נשארו קרובים מספיק כדי שהקשר ביניהם ימשיך גם במהלך ההכשרה האינטנסיבית. "יַם היה החבר שראית פעם ביומיים, אך עדיין נשארת איתו בקשר קרוב", הוא מתאר, "מהר מאוד הוא הפך לאדם הראשון שאליו פניתי כשנזקקתי לדבר, להתייעץ, לפרוק".
כשכל אחד מהם עבר ליחידה אחרת, הם התמודדו עם דילמה דומה – לאן להמשיך מכאן, והאם יישארו קרובים למרות הכל? "יַם הצטרף ליחידת דובדבן, ואני החלטתי שאני מצטרף אליו. הוא לא האמין שזה יצליח – ואני אמרתי לו שהוא יראה שזה יקרה".
וכפי שהבטיח, לאחר שבועיים של מאמצים, א' דיווח ליחידת דובדבן. "זה היה כאילו הרגליים שלי לקחו אותי ישר אליו", הוא מספר, "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות בחזית: להוביל ולשנות מציאות. העובדה שזה היה עם יַם רק חיזקה את הוודאות שלי שזה המקום בשבילי".
ואכן, דבר נוסף איחד את השניים – הרצון להשפיע על הדור הבא של לוחמים. "דיברנו הרבה על חינוך, משמעות ומנהיגות. יַם היה איש ערכים: כותב, מתכנן, חושב ומרגיש. אני הלכתי לקורס מפקדים, והוא היה אמור ללכת במחזור הבא. לצערי, הוא לא הספיק. אבל אני יודע שאם הוא היה מפקד – הוא היה המפקד המדהים ביותר בצה"ל".
ב-8 במאי 2025, היום בו נפל יַם בקרב ברצועת עזה, עולמו של א' נעצר, אך הוא אסף את עצמו כדי להישאר יציב – עבור חייליו. "אני זוכר את זה כאילו היה אתמול", הוא חוזר לרגעים הכואבים, "עשיתי בדיוק תרגיל עם המלש"בים, ופתאום קיבלתי שיחה מחברי הצוות שלי: 'יַם נפצע קשה בפיצוץ ברפיח, מצבו עדיין לא ברור'".
שלוש שעות לאחר מכן, הגיעה השיחה השנייה, ומאותו רגע, שום דבר לא נראה אותו דבר. "הייתי בכיכר המצעדים כדי להיות עם החיילים. החברים שלי אמרו לי בדיוק את מה שחששתי: 'זה סופי, הוא נהרג'. מיד עלו לי דמעות. ראיתי את המבט על פני החיילים שלי – הם הבינו, עוד לפני שהייתי צריך להגיד משהו".
מאותו רגע, תפיסת הפיקוד שלו עוצבה מחדש, ובמקום להסתיר, בחר לחשוף את המורכבות ולשתף אותה עם פקודיו. "בשבילי זו הייתה החלטה מאוד ברורה: לא למרוח, לא למזער, להסתכל לצוות בעיניים ולהגיד – זה המחיר שאנחנו משלמים. זו הזדמנות כואבת להראות להם מה זה להיות לוחם בדובדבן – ומה המחיר של להיות בחזית".
באותו ערב, א' בחר לצעוד את הצעד הראשון במסע הזיכרון האישי שלו. "כתבתי הספד ליַם. רציתי שכולם ישמעו עליו, יכירו אותו, ידעו מי הלוחמים שבזכותם אנחנו כאן", הוא אומר בפשטות, ומוסיף שזה לא נגמר שם. "לאחר זמן מה, יצאנו למסע סחיבת אלונקות, ובסופו הייתה טקס – בו גם קראתי את הטקסט שכתבתי לו לחיילים".
מאז, הרצון להפוך לקצין, שכבר החל להתגבש, קיבל דחיפה משמעותית. הימים חלפו, והחלה תקופת ההכנה לקורס קצינים. אם עד אותו רגע, זכרו של יַם ליווה את א' – הרי עם נפילתו של מפקדו, סרן רועי בירן, זכרונו לברכה, בקרב בחאן יונס, החלחלה שרועי כבר לא היה היחיד שמניע אותו.
"זה היה ב-10 ביולי 2025, הייתי כמה ימים לפני תחילת הקורס. ואז הגיעה הבשורה על רועי", הוא נעשה רציני, ומשאיר את המשפט האחרון באוויר.
"לא בכדי אנחנו 'צוות בירן'", הוא אומר בחיוך, "הייתה בו שילוב של אותנטיות, רצינות, מסירות למשימה, ובמקביל, המון רגישות. רחוק מלהיות מפקד מכוח הדרגה – בעיניי, הוא היה המפקד הטוב ביותר בצה"ל".
א' מרים מעט את שרוולו השמאלי ומראה לי את הקעקוע השני – פרפר ונמר, זכר לרועי. "הוא בדיוק השילוב הזה – חד, התקפי וחזק, ובמקביל, רגיש ואמפתי", הוא מסביר.
ברגע זה, א' חוזר שוב להבטחה שהבטיח עוד לפני בה"ד 1, במהלך אחת מפגישותיו עם משפחתו של יַם, זכרונו לברכה. "חודש לפני שיצאתי לקורס קצינים, ישבנו יחד, ואמרתי להם שהצוות שלי יהיה צוות יַם, על שמו". הוא עוצר לרגע ומוסיף: "ואז רועי נפל, ופתאום יש שני אנשים במשוואה – ושניהם מעצבים את גישת הפיקוד שלי".
במבט קדימה לתפקיד שמחכה לו ממש מעבר לפינה – מפקד מחלקה למלש"בים, א' כבר יודע היטב מה ייקח מכל אחד מהם להמשך: "אני פותח מחלקה עם יַם מימיני ורועי משמאלי. יַם מייצג חברות, צניעות ושמחה, ורועי מייצג אחריות, רגישות ותחרותיות. הם תמצית המפקד שאני רוצה להיות, וחשוב מכך – האדם שאני בוחר להיות".
בטקס עצמו בבה"ד 1, הוא אומר שמשפחותיהם של יַם ורועי יגיעו ללוות אותו – ומשהו בטון שלו משתנה מעט. נראה שפרט זה, שאמור להביא שמחה וכוח, מדגיש גם את מה שכל כך חסר. "מצד אחד, אני מגשים את החלום שלנו, ומצד שני – הם לא יהיו כאן כדי לראות את זה. דבר אחד אני יודע: כל מה שאבנה מכאן והלאה, אבנה איתם, באורם, ובזכותם".