צוותי השריון מגדוד 52 חוזרים לזיכרונות שהשאירו אחריהם ארבעת חבריהם שנפלו.

סמל יואב קליין, שנפל לצד סגן-אלוף דור בן-סימון, סמל נועה שבשוש וסמל ליאב קבאביה, מתואר על ידי סמל ' כאדם בעל קסם אישי, מי שידע להתחבר לכל אדם שפגש. וכשחבר שלחם לצידו בעזה במוצב הפיקוד הקדמי של מפקד הגדוד נזכר בסיפור מימיהם המשותפים, חיוך קטן עולה על פניו מבעד לעצב.

"כשסגן מפקד הגדוד החדש הגיע לגדוד, בימים הראשונים שלנו יחד, ניסינו להיראות מקצועיים ורציניים ככל האפשר. באופן טבעי, הייתה בינינו ריחוק פיקודי, והוא עוד לא הכיר אותנו באמת," נזכר ', "ולפתע, באחת הנסיעות הראשונות שלנו יחד, שמתי לב ששניהם פתאום מדברים, צוחקים. וגם אז, לא הופתעתי כמה מהר קליין גרם אפילו לסגן מפקד הגדוד להרגיש בנוח איתו."

קליין, ממשיך ', היה אדם חרוץ מאוד, מי שתמיד הציע עזרה – גם כשבאמת לא היה צריך. "אני זוכר שבאחת הפלוגות שהחזקנו, היינו צריכים לשלוח חייל כל לילה למטבח – אבל חייל התור שלנו ממוצב הפיקוד הקדמי עוד לא הגיע מהבית. פתאום קליין בא אליי ואמר לי שהוא ילך בעצמו, בלי שאבקש ממנו. ככה הוא היה."

יחד איתם במוצב הפיקוד הקדמי היה גם סמל ליאב קבאביה: אדם רגוע, צנוע, נהג הטנק. "הוא היה מדבר בשקט, ופתאום בתוך הטנק הרועם כולם היו נאלמים ופונים להקשיב לו," נזכר ', "פעם קיבלנו שלטים חדשים לטנקים, ורצינו לכתוב עליהם משהו משלנו – כדי שיזהו אותנו. אז קבאביה עלה על רעיון, לכתוב את השם של המטען שלנו באותיות גדולות עליו. זו הייתה בדיחה מעולה, כי ידענו שהמטען לא באמת יאהב את זה. עד היום, השלט הזה מחובר לטנק שלנו."

סמל נועה שבשוש, מפקד הטנק, פגש לראשונה את סמל ' בתחילת קורס ההכשרה בשזיפון. כבר אז, כפי שמעיד ', נועה הייתה אחראית ורצינית באופן יוצא דופן. "אני זוכר שהסתכלתי עליו, וראיתי אותו הופך למפקד גדוד בעוד 20 שנה," הוא מעיד.

"במהלך הקורס, התקשיתי מאוד לעבור את מכשול הבר-אורים. ניצלתי את כל ההזדמנויות, עד שהגעתי למבחן האחרון עם עוד חייל אחד, שקבע אם נצא לפעילות מבצעית או לא," מדגים סמל ', "כשקמתי ב-4 לפנות בוקר לריצה, ראיתי את נועה מתכונן לידי. הוא באמת בא לרוץ איתי. עמדתי שם וחשבתי – וואו, הבן אדם הזה מוותר על שעות השינה שלו, ובמהלך אימון, שעות השינה יקרות, והוא בא איתי לריצת בר-אורים ב-4 לפנות בוקר."

"רצנו את כל המבחן הזה יחד, והוא המשיך לדחוף אותנו קדימה כל הזמן, ובסוף, עברנו אותו – בזכותו. והוא נשאר אדם כל כך טוב גם כשפגשתי אותו כאן, כמה ימים לפני שנפל."

סגן ', מפקד מחלקה בגדוד 52, הצטרף ל'פעילות מבצעית' במרץ האחרון, כשפרצו הקרבות בלבנון. "זו הייתה תקופה כל כך סוערת, של שינויים מתמידים," הוא מתאר, "התחלנו עם לחימה בכיאם, וכשהתקדמנו לאיטא א-שעב, הגיע דור גדליה בן סימון."

כבר בתחילת כהונתו, היה ברור שמפקד הגדוד הביא רוח חדשה. "אני אדם שלא מחייך הרבה, שומר על הבעה רצינית, וגם כשדור הצימד לי את הדרגות, לא חייכתי," הוא נזכר, "ואז, הוא שם לב אליי, תוך כדי שהוא מכוון אותן על הכתפייה שלי, ולחש לי באוזן, 'למה אתה לא מחייך? תחייך'."

תקרית נוספת מייצגת את המפקד דור היה: "ביום ההולדת שלי, עוד נלחמנו בצפון. נכנסתי לאוהל, והחייל ששמר בכניסה אמר לי, 'המפקד בחדר שלך'. נכנסתי, והחלל היה מלא באנשים: פתאום זיהיתי את דור מתחיל לשיר לי 'יום הולדת שמח', וכולם הצטרפו אליו. זה היה רגע שבו הרגשתי חזק כמה הוא אכפת לו מהחיילים שלו – לא רק שהוא זכר שיש להם יום הולדת, אלא גם אכפת לו לחגוג להם אותו."

בקרוב, נושאים עמם את הכאב והזיכרון של החברים שאבדו, הלוחמים ישובו ללחימה. "אני לא יודע איך ארגיש עכשיו, אבל אני בטוח שהם ילוו אותי ואני אחשוב עליהם כל הזמן," מסכם סמל ' בעצב. ובין אם הם בלבנון, בעזה, או ביהודה ושומרון, דור, נועה, יואב וליאב יהיו גם איתם – במחשבותיהם, בליבם, בחיוך קטן, בריצת לילה, במשמרת מטבח, או כשיבחינו בשלט בולט על טנק.