הודעת כנסת • 15 בספטמבר 2025
הוועדה לענייני צעירים, עובדים ורווחה קיימה היום (שני) דיון בנושא מניעת אובדנות וטיפול בה. בתחילת הדיון אמרה יו"ר הוועדה, ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): "מאז פרוץ המלחמה, אנו עדים לעלייה חדה במספר הפניות לסיוע, במצוקה ובמקרי אובדנות – הן באזרחות והן בקרב חיילי צה"ל. כבר בדיונים קודמים, הזהרנו מפני פערים בתחומי הזיהוי, המניעה והטיפול, אך הדברים לא קודמו ושופרו דיים.
ח"כ וולדיגר קראה לנציגי משרד הביטחון וצה"ל להאיץ את פרסום ויישום מסקנות ועדת אלמוז, שבחנה את התמיכה הניתנת לחיילים משוחררים ומילואימניקים בתחומי התמיכה הנפשית ומניעת אובדנות.
החלק הראשון של הדיון התמקד במניעת אובדנות בקרב חיילי צה"ל. לוחמים המתמודדים עם פוסט-טראומה ובני משפחותיהם שיתפו את הוועדה בקשיים שהם חווים והציעו פתרונות לשיפור התמיכה ומניעת מקרי אובדנות נוספים. בין היתר, רבים קראו לצבא ללוות ולפקח על המצב הנפשי של חיילים לא רק במהלך שירותם, אלא גם לאחר שחרורם ובין תקופות שירות מילואים.
הלוחמים תיארו את הקושי לחזור לחיים אזרחיים רגילים לאחר חוויות טראומטיות, במיוחד לאור הלחימה המתמשכת והאפשרות להיקרא לשירות נוסף.
שלומי דמרי, לוחם פצוע פיזית ונפשית המייצג ארגון מילואימניקים בצה"ל, אמר: "כל לוחם בצה"ל יודע שאם הוא מקבל כדור ברגל, ישימו לו חוסם עורקים, אבל כשפצצה מתפוצצת בנשמה, אין פתרון. כשמתרחש אירוע וצוות מגיע לפנות את המתים, לא מגיע איתם קצין בריאות הנפש. אף אחד לא ניגש לחיילים שרק ראו מראות קשים מנשוא. חייבים להיות קציני בריאות נפש בתוך היחידות – מישהו קבוע שמדבר עם הלוחם בזמן מבצעים ובין לבין. הפציעה הזו אמיתית. כשם שלא משחררים אדם עם חור ברגל לדמם למוות, כך אי אפשר לשחרר אדם עם פציעה כזו – כי אז אנחנו כבר לא רואים אותם, ולצערנו אחר כך רואים אותם בלוויות".
עידו גל רזון מארגון "לוחמים למען החיים" אמר: "אין הגיון שלוחמים שחוזרים מקרב מקבלים רק מספר טלפון להתקשר אליו, אבל לא מישהו שפיזית מגיע אליהם כשצריך. חייבת לקום רשות לאומית למניעת אובדנות של לוחמים שחוזרים מקרב. פוסט-טראומה קרבית מעלה את הסיכון לאובדנות בעשרות אחוזים. אנשים לא מתפקדים. אם אנחנו לא ניכנס לשטח, נפגוש את האדם, נראה איך הוא חי, מה קורה עם המשפחה שלו – לא נוכל לפתור את הבעיה".
תום וסרמן, אחיו של רס"ן במילואים רועי וסרמן, אשר שם קץ לחייו ביולי האחרון בעת שהיה בין תקופות שירות מילואים, אמר: "אחי שירת מעל 300 ימים בפינוי פצועים וחיילים חללים, ונחשף לאירועים טראומטיים קיצוניים. נתנו לו לחזור הביתה ללא חיוב ימי עיבוד. הוא חזר ישר ללימודים ולעבודה. עד היום בו שם קץ לחייו, לא חשבנו שזה יכול לקרות. אין הדרכה – לא למפקדים, לא למשפחה, לא לחברה – מה לחפש, אילו סימנים להבחין. חלק מקציני בריאות הנפש עושים את עבודתם נאמנה, וחלק פשוט מתעלמים. במקרה של רועי פנינו לקצין בריאות הנפש, שאמר שבדק והכל בסדר. התברר מאוחר יותר שזה היה רק הודעת וואטסאפ".
במהלך הדיון, מספר חיילים הלומים קרב השליכו על שולחן הוועדה כמות גדולה של תרופות, וזעקו על היעדר טיפול הולם בטראומה קרבית והיעדר תקציב מספק. אחד הלוחמים הזהיר כי עונת החגים הקרבה עלולה להיות קשה במיוחד ולהוביל למקרי אובדנות נוספים.
ח"כ שרון ניר (ישראל ביתנו) אמרה: "חובתה של מדינת ישראל להיות חומה בצורה עבור אותם לוחמים אמיצים שסיכנו את חייהם למעננו והגנו עלינו. אם הם חווים תגובת קרב כה עזה הגורמת לחוסר תפקוד ואף לאובדנות, חובתנו להיות שם בשבילם".
על פי נתונים שהוצגו על ידי נציגי צה"ל בדיון, בשנת 2024 שמו קץ לחייהם 24 אנשי שירות – חיילים, מילואימניקים פעילים או אנשי קבע. בשנת 2025, הנתון הנוכחי עומד על 18. עם זאת, הודגש כי נתונים אלו אינם כוללים מקרים בהם המעשה אירע לאחר השחרור או בין תקופות שירות מילואים.
עוד דווח כי יחידת "התמודדות" מטפלת כיום ב-650 אנשים. בשבוע שעבר נפתח סניף צפוני, הצפוי להגדיל את הקיבולת לכאלף חיילים במקביל, ובתחילת 2026 ייפתח גם סניף דרומי. זמן ההמתנה הממוצע לשיחת מיון הוא שבוע, וכחודש לטיפול, כאשר התעדוף מבוסס על דחיפות.
סא"ל ד"ר כרמל קלה, ראש הענף הקליני בחיל הרפואה בצה"ל: "מאות קציני בריאות נפש וקציני בריאות נפש במילואים פרוסים בכל היחידות למתן מענה ראשוני בתוך היחידות. קיים מרכז ייעודי למתגייסים, 'תעצומות', המטפל בתגובות קרב. קיים מרכז למשפחות אנשי קבע, המספק תמיכה לאנשי קבע מורחב ללוחמים. יחידת 'התמודדות' מספקת טיפול לחיילים ולמילואימניקים ששוחררו משירות פעיל ללא תנאים או דרישות הכרה. הטיפול כולל טיפול פרטני, טיפול קבוצתי, טיפול פסיכולוגי, סיוע בתהליכי הכרה וטיפול פסיכיאטרי. הפנייה ליחידת 'התמודדות' נעשית באמצעות טופס מקוון, בטלפון או דרך מחלקת נפגעים. בנוסף, קיים מוקד חם 24/7 לחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים".
שפרה שחר, מנכ"לית "בית חם לכל חייל", אמרה: "המדינה עוד לא התעוררה, וכרגע העמותות נושאות בנטל. בארה"ב, אחרי מלחמת וייטנאם, היה מצב דומה – אנשים התביישו לבקש עזרה, נדחקו לשוליים, עד שב-1979 הקונגרס הפך את זה לנושא לאומי והפך את הקערה על פיה בתוך שלוש שנים. שם הופעל תוכנית עבודה מצוינת. זה עולה הרבה כסף, אבל המדינה עוד לא שמה את זה בראש סדר העדיפויות הלאומי".
החלק השני של הדיון עסק במניעת אובדנות וטיפול באזרחים. נציגי משרד הבריאות, המשטרה, וכן עמותות ועובדים סוציאליים דיווחו על דרכים להתמודדות עם התופעה ועל תוכניות עתידיות.
בסיום הדיון אמרה יו"ר הוועדה, ח"כ וולדיגר: "לצד הקשיים והאתגרים הרבים של התקופה, היום שמענו מאנשים רבים שעושים עבודה חשובה וקשה כדי להתמודד עם תופעת האובדנות הן במגזר הצבאי והן במגזר האזרחי. עוד רבה העבודה, והיא מורכבת. אני מצפה ממשרדי הממשלה, מקופות החולים ומצה"ל לפעול במלוא העוצמה כדי שהמספרים ירדו. את רובם המכריע של המקרים ניתן למנוע – אם רק נדע לזהות את הסימנים, לאתר את האדם ברגע הקריטי, ולהראות לו שהוא לא לבד".
