הודעת הכנסת • 28 באוקטובר 2025
במהלך ישיבה מיוחדת של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בנושא חבילת שיקום לנשים ששבו מהשבי ולמשפחות החטופים ששבו, שיתפו שלוש נשים הסובלות מהלם קרב את כאבן.
סטב "סילבי" סוויסה סיפרה בדמעות: "ב-7 באוקטובר זומנתי על ידי פיקוד העורף לנובה (פסטיבל מוזיקה), בארי וניר עוז – שם נטבחו חיילים נאנסו נשים – ואני חווה מחדש את ה-7 באוקטובר בכל יום. שלחו אותי לשם ללא נשק, רק נהגת משאית, ללא הכשרה מבצעית, ומאז אני חיה ללא שינה. אני לא יודעת איך אביא ילדים לעולם. לא קיבלתי טיפול. אני מתה מהלכת. כולם פה מדברים על החוזרים, אבל מה איתנו? היום יום הולדת שלי – איזה יום הולדת אני חוגגת? שמעתי על אישה הסובלת מהלם קרב שנעלמה ביער, ואנחנו מצאנו אותה שניות לפני מותה. לא יהיו עוד מקרים של 'מותר לפרסום'. אנחנו צריכים בית פתוח לאנשים כמונו".
לי רינה לוי, הסובלת גם היא מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), אמרה: "הייתי בין הנשים הראשונות שגויסו לצה"ל כחיילת קרבית. שירתתי בגדוד הנדסה קרבית בעזה. אני חיה עם טראומה 18 שנה. אני אמא שמשתינה במיטה, ושתי בנותיי עוזרות לי להחליף סדינים. יש לי התקפי זעם, והבית שלי הרוס. אם בלון מתפוצץ במסיבת יום הולדת – אני הורסת את המסיבה. בעלי צריך להחזיק אותי ולהחזיר אותי למציאות. 18 שנה אני מתחננת לעזרה. בוועדות אמרו שאני נראית מצוין עם איפור. אנחנו מזהירים 18 שנה שזה יהפוך לבעיה, וכבר יש 64 התאבדויות מאושרות. איך אני אמורה לגדל משפחה? לא הלכתי למסיבת הסיום של בנותיי. אין לי לילות וימים. איפה אני? הייתי 'חטופה' בעזה 18 שנה. מי יכול להבין מה זה ללדת ולחשוב שמחבל יכול לפרוץ בכל רגע? מתוך פחד, פיזרתי סכינים בכל הבית. לילה אחד שלפתי את האקדח על בעלי, והוא כמעט עזב. אין לי מערכת יחסים".
יו"ר הוועדה בפועל, ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד), שלא הצליחה לעצור את דמעותיה, אמרה: "אני לא חושבת שעשו מספיק בשבילכן. מאז ה-8 באוקטובר אני אומרת שצריך היה להקים אגף ייעודי. הטבח בנובה, ספציפית, היה אירוע מסוג אחר לגמרי. צעקנו את זה בכל מקום. נעשה הכל כדי לתקן ונערוך דיון מיוחד בקרוב על הלם קרב של גברים ונשים".
חיה ארביטמן, חיילת קרבית וחובשת, אמרה: "עשיתי כמה סבבי מילואים מאז שהמלחמה החלה. לפני שנה עברתי אירוע ביהודה ושומרון, וכחובשת עשיתי הכל כדי למנוע פוסט-טראומה. הייתי בטיפול פסיכולוגי. המפקדים שלי ידעו שאני במצב אקוטי של טראומה אחרי האירוע. ירדתי 12 קילו, ובודדים ימים יהיה בדיוק שנה מאז שזה קרה. בחודש יולי האחרון ניסיתי להתאבד. בכל פעם שביקשתי עזרה, לא קיבלתי אותה. קשה להגיע, לבקש עזרה, ולקבל שאני סובלת מהלם קרב. לא רציתי להאמין שזה מי שאני. למזלי, בת הזוג שלי עצרה אותי בניסיון ההתאבדות, אחרת לא הייתי פה. חיפשתי מקום להתאשפז, וכולם אמרו לי: 'יש רשימת המתנה, אנחנו לא יכולים לקחת אותך'. כל מה שאני באמת מבקשת זה שתקשיבו לקולנו ותנגישו לנו את העזרה הזו. 'בית איזון' זה לא המקום הנכון לאנשים הסובלים מהלם קרב".
תמר גרסין, אחותו של חנן עמר שנרצח בפסטיבל נובה, אמרה: "הדיון הזה לא יכול להוציא מחוץ למעגל כל קבוצה שנפגעה כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל, ולא ייתכן שמשפחות הנרצחים והסובלים מהלם קרב נדחקים הצידה. אתם לא מבינים מה עובר על המשפחה שלי. אף אחד לא דיבר איתנו, ולא הוקצה תקציב שיקום. הוספנו כנספח לקטגוריית משפחות קורבנות טרור. מה שעברנו ב-7 באוקטובר – ראיית זוועות – ואף אחד לא הכיר בנו. אף אחד לא דיבר על זכויות של משפחות הנרצחים. הפער בין הטיפול במשפחות החטופים לבין משפחות הנרצחים הוא עצום, ולא הגיוני שאתם התמקדתם בקבוצה אחת תוך דחיקתנו הצידה".
