מאת פסח בנסון • 19 באפריל 2026
ירושלים, 19 באפריל 2026 (TPS-IL) – בגילוי תרופות, יצירת תרופה חדשה מושווית לעיתים קרובות לבנייה בקנה מידה זעיר. כימאים צריכים לחבר חלקיקי מולקולות זעירים בדיוק הדרך הנכונה כדי ליצור תרופות שיכולות לטפל בזיהומים, הפרעות מוחיות ומחלות אחרות. חלק חשוב אחד שהם רוצים להוסיף נקרא קבוצת דיכלורומתיל. היא מסייעת למדענים להתאים ולשפר מולקולות תרופה, אך היה קשה מאוד לעבוד איתה. הדרכים הרגילות להוספתה פוגעות לעיתים קרובות במולקולה שהם מנסים לבנות.
אך מחקר ישראלי חדש מציע גישה פשוטה יותר שיכולה לחולל מהפכה באופן פיתוח תרופות.
מדענים במכון למחקר תרופות באוניברברסיטה העברית בירושלים מצאו דרך לחבר את קבוצת הדיכלורומתיל באמצעות חומצת אמינו טבעית שכבר קיימת בגוף האדם כדי להנחות בעדינות את התגובה הרצויה. המחקר פורסם בכתב העת המוערך Nature Communications.
חומצת האמינו הזו, הנקראת פרולין, פועלת כעוזרת או כמדריכה. היא נצמדת באופן זמני למולקולת ההתחלה ומסייעת למקם אותה כראוי כך שניתן יהיה להוסיף את קבוצת הכימית החדשה בבטחה. משמעות הדבר היא שהתגובה יכולה להתרחש מבלי לפרק מולקולות עדינות, וזו בעיה מרכזית בשיטות ישנות יותר.
"במקום לכפות על מולקולות אלו מצבי תגובתיות קונבנציונליים או לעקוף את הדו-משמעות האלקטרונית שלהן, רתמנו את הדו-משמעות האלקטרונית שלהן כעיקרון עיצובי," אמר פרופ' דמיטרי צבליחובסקי, שהוביל את המחקר יחד עם אליהיי קוניאבסקי ודבורה ר. לוי.
החוקרים גם מצאו שלתהליך יש מערכת סינון מובנית. כאשר התגובה מתחילה, המולקולה יכולה ליצור שני מבנים. רק מבנה אחד הוא נכון וממשיך להפוך למוצר הסופי. המבנה השני אינו פועל ומתפרק חזרה לחומר התחלתי לא מזיק. זה עוזר לשמור על המוצר הסופי נקי ומפחית פסולת.
זה משנה מכיוון שקבוצת הדיכלורומתיל שימושית לשיפור אופן פעולתן של תרופות. היא פועלת כנקודת עוגן המאפשרת למדענים לכוונן את תכונות המולקולה, כגון עוצמתה או יציבותה. אך מכיוון שהיה קשה כל כך להוסיף אותה בעבר, היא כמעט ולא נעשה בה שימוש במועמדי תרופות מורכבים.
הממצאים יכולים להאיץ את פיתוחן של תרופות חדשות על ידי הרחבת מה שכימאים יכולים לבנות באופן ריאלי.
מולקולות שנחשבו בעבר למורכבות מדי לשינוי בשלב מאוחר של הפיתוח, יוכלו כעת להיות מותאמות, מה שיפתח דלת לעיצובי תרופות חדשים לחלוטין. יתרה מכך, מועמדי תרופות מבטיחים רבים נכשלים לא בגלל שהם אינם פועלים, אלא בגלל שהם שבירים מדי מכדי לעבור שינוי כימי. שיטה זו מאפשרת למדענים להתאים מולקולות אלו מבלי להרוס אותן, כך שיותר מועמדים יוכלו להיבדק ולשופר.
בפרט, המחקר יכול לשפר אנטיביוטיקות. חיידקים מפתחים עמידות באופן מתמיד, ולכן חוקרים זקוקים לאנטיביוטיקות חדשות או לגרסאות משופרות של ישנות. היכולת לכוונן מבנים אנטיביוטיים מורכבים בקלות רבה יותר עשויה להקל על יצירת תרופות חזקות ויציבות יותר.
המחקר עשוי גם לתמוך בפיתוח תרופות הקשורות למוח. החוקרים מזכירים במיוחד תרכובות המתקשרות עם מערכות איתות מוחיות, כגון מסלולי סרוטונין. שליטה טובה יותר על עיצוב מולקולרי עשויה לסייע בתכנון תרופות למצבים כמו דיכאון, חרדה או הפרעות נוירולוגיות.
