בני,
אני עומד כאן ואיני מאמין. איני מוכן להאמין שמסע חייך נקטע בפתאומיות ובכאב כה רב. המילים שאני קורא כעת מן הדף הזה נחצבו מתוך הצער, ההלם והכאב שפקדו את כולנו. אנו עומדים כאן עם משפחתך, עם הורייך, עם אשתך האהובה יעל וילדיך, עם רעייך ומעריכיך הרבים – המונים – ועדיין איננו מאמינים, איננו תופסים כיצד זה קרה.
במעגלים משפטיים, השם בני סגיא נרדף למקצועיות, מסירות, נחישות וחשיבה מחוץ לקופסה. בני היה כוכב עולה במערכת המשפט: הוא מונה לכהן בבית המשפט בגיל צעיר, התקדם מחוזק לחזק עד שהפך לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע.
יום אחר יום, בני היה מגיע מוקדם בבוקר לבית המשפט, תחילה בתל אביב ואחר כך בבאר שבע, נכנס לאולם הדיונים, ומתיישב לעשות משפט. ללא כותרות, ללא פומפוזיות – רק לעשות משפט.
ימי הריכוז הארוכים, שהיו סימן ההיכר של בני, היו שיעור מרתק הן בדין הפלילי והן בהבנה אנושית. בני ידע להקשיב באמת לצדדים שהופיעו בפניו. הוא הביא עמו ידע מעמיק בניואנסים של המשפט הפלילי; אך לא פחות ידע – בניואנסים של בני אדם, תקוותיהם, מניעיהם ורצונותיהם. בני היה מומחה בתפרים העדינים שבין חוק לחיים.
כל מי שזכה להכיר את בני לא יכול היה שלא להתרשם מעמדו, הפיזי והמטאפורי כאחד. בני היה אדם גדול בכל מובן המילה, כישרון משפטי יוצא דופן, ואינדיבידואל נדיר שממנו פשוט זרם כריזמה. אדם בעל לב ענק, אדם שכולם, אבל כולם, אהבו לאהוב – שופטים, עובדים, עורכי דין, אפילו נאשמים – כל מי שפגש אותו נשבה מיד בקסמו.
בתפקידיו כסגן נשיא וכנשיא בתי המשפט בתל אביב ובבאר שבע, בני היה כוח טבע אמיתי. לא אגזים אם אומר שעשה נפלאות בכל מקום אליו הגיע, וכך היה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אותו איחד והוביל בשנה וחצי האחרונות. בני היה נשיא שניהל בחזון מערכתי ובתחושת צדק, והקפיד להוביל בעיקר באמצעות דוגמה אישית. אין לי ספק שאילולא הטרגדיה הנוראה הזו, בני היה מגיע להישגים רבים נוספים במערכת המשפט ומחוצה לה.
פטירתו של בני מותירה חלל גדול בלבבות רבים, בלב המערכת המשפטית, וגם בלבבי שלי. כאדם שהכיר את בני מאז שהיה בבית משפט השלום, התרשמתי ממנו מחדש בכל כנס ובכל פגישה, והערכתי מאוד את גישתו המקצועית וכן את רוחו הטובה וחוש ההומור החד שלו.
קשר מיוחד ועמוק חיבר את בני עם מנהל בתי המשפט, השופט צחי עוזיאל – קשר שהחל בתחילת דרכם, במהלך התמחותם, ונבנה במשך שנים של חברות ושיתוף פעולה.
בסופי שבוע, בני וצחי היו מטיילים בתל אביב – וכך גם הלכו בדרכי החיים: בדרכם המקצועית ובמערכת המשפט. הם התפתחו יחד, עוצבו יחד, ונרקמה ביניהם חברות עמוקה, כנה ונדירה. צחי, אני יודע שאיבדת נפש תאומה ובן זוג לחיים, אני שותף לצערך.
אובדנו של בני הוא מכה אישית עמוקה לכל מי שליווה אותו – מתחילת דרכו ועד לאותו אתמול הארור.
במאמר שכתבת, בני, ציינת כי "שופט הוא אדם הנדרש מדי יום לקבל החלטות מורכבות הנוגעות לאנשים כמותו. […] שופט שעושה את עבודתו נאמנה הוא שופט הנכנס לאולם הדיונים בידע, ביכולת הקשבה, בפתיחות להשתכנע, ובהבנה ברורה כי גם הוא עלול לטעות בפסיקתו."
הטפת היטב, בני, וגם נהגת היטב. היית מורה דרך לשופטים רבים, שיתפת את ניסיונך, את תובנותיך כשופט וכאדם.
בני – היית אלוף ביחסים אנושיים, אלוף בעבודה שיפוטית, אלוף בדין הפלילי, אלוף במעצרים, גישורים ועסקאות טיעון בתיקים המורכבים ביותר, אלוף בתפוקת העבודה הבלתי נתפסת שלך, במסירות האינסופית שלך לעבודה שיפוטית, באמונתך הבוערת כי ניתן וצריך לעבוד עם נוער, לדבר עם סטודנטים בגובה העיניים ולהכיר להם את מערכת המשפט. בני – לא התנשאת על האנשים, כי תמיד היית בתוך האנשים, חלק מהעם, אוהב אנשים כפי שהם, איש העם. כל כך הרבה אנשים העידו כי היית חברם, כי אכן היית חבר של כולם, קונצנזוס אמיתי ובלתי מוטל בספק.
בני, אני מקווה שדמותך, פועלך והערכים שקידמת יהוו נחמה קטנה למשפחתך היקרה שאהבת כל כך. הם היו גאוותך. להוריך – יוסי ופרידה; לאחיותיך – שרון ונטע; לאשתך האהובה יעל; ולילדיך האהובים – רני, גילי ואורי – אין מילים שיהוו נחמה מספקת. אנו מורידים את ראשינו בצער עמוק, ומבקשים לחבק אתכם בשם מערכת שלמה. נמשיך לעמוד לצידכם.
בני, ניפרד ממך בגעגועים רבים.
אבוי לנאבד ולבלתי נשכח. לא נשכח אותך, בני.