כניעת וושינגטון: כיצד עסקת טראמפ-טהרן העבירה את לבנון לידי האייתוללות על מגש של כסף

מאת אדי כהן • 19 באפריל 2026

מבצע "שאגת אריה", שהחל ב-2 במרץ 2026 והסתיים (לפחות זמנית) בהפסקת אש ב-16 באפריל 2026, הוא פרק נוסף במלחמה המתמשכת בין ישראל לארגון הטרור חיזבאללה – אך הפעם בהקשר אזורי רחב יותר, הכולל את מלחמת איראן של 2026. ההסכם הנוכחי (ל-10 ימים) שהושג באפריל 2026, בתיווך אמריקאי, נועד לאפשר את המשא ומתן הישיר הראשון מזה עשרות שנים בין ישראל ללבנון – אך הוא שברירי, מלא הסתייגויות, ומשקף את האינטרסים המורכבים של כל הצדדים.

ממלחמת התמיכה בעזה למלחמת התמיכה באיראן
לפני כשנתיים וחצי, ב-8 באוקטובר 2023, פרצו לחימות בחזית הצפונית, יום לאחר הטבח ב-7 באוקטובר ("חרבות ברזל"), כאשר חיזבאללה הצטרף כחלק מ"חזית התמיכה" בחמאס ובעזה. הלחימה הסלימה ונמשכה זמן רב ואף כללה חדירה קרקעית לדרום לבנון. הסכם הפסקת האש שהושג בנובמבר 2024 (על בסיס החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם) הוביל להפסקת אש זמנית, נסיגה הדרגתית של צה"ל (שלא הושלמה במלואה), ופריסה חלקית של צבא לבנון במספר אזורים בדרום לבנון, יחד עם התחייבות לפירוק נשק של חיזבאללה ולהרחקתו צפונה מעבר לליטאני. אולם, חיזבאללה לא פורק מנשקו ולא נסוג צפונה לליטאני כפי שנקבע בהסכם. כאילו לא די בכך עבור חיזבאללה לאחר שאיבד אלפי לוחמיו וגרם להרס כמעט של כל דרום לבנון, הוא פתח לאחרונה במלחמה מחודשת נגד ישראל, הפעם כנקמה על מותו של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, אשר חוסל על ידי ישראל בתקיפה אווירית. זוהי מלחמת תמיכה נוספת, והפעם מלחמת תמיכה באיראן.

למעשה, בסוף פברואר 2026 פרצה מלחמת איראן: ארצות הברית וישראל תקפו מטרות איראניות, כולל חיסולו של המנהיג העליון חמינאי שהוזכר לעיל. חיזבאללה, כפרוקסי איראני שהוקם, מומן, חומש ונתמך על ידי איראן, נכנס לזירה ב-2 במרץ 2026, וירה 6 רקטות וכטב"מים לעבר ישראל – הפעם הראשונה מאז נובמבר 2024, כנקמה על החיסול. ישראל הגיבה במבצע אווירי רחב היקף, תקיפות בביירות, בבקעא ובדרום, וכן פלישה קרקעית לדרום לבנון (עד בינת ג'ביל). מטרות ישראל: יצירת "אזור ביטחון" (חיץ), השמדת תשתיות חיזבאללה, והכנעת יכולותיו הצבאיות. חיזבאללה לא הסתיר את מניעיו וטען כי הפעולה היא "הגנה על לבנון" ונקמה על חיסול חמינאי ותגובה להפרות שביצעה ישראל במהלך הפסקת האש הארוכה.

הדרישה האיראנית להפסקת אש
הפסקת האש שהושגה בלבנון נבעה מלחץ שהפעילו האיראנים על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. איראן מודעת היטב לנזק שגרם חיזבאללה ללבנון ופעלה במהירות להצילו, ולכן קשרה את המשא ומתן שהיא מנהלת עם טראמפ בנושא הגרעין ומצרי הורמוז להפסקת האש בלבנון, ואכן טראמפ נכנע לדרישה זו. למעשה, הוכרזה שוב הפסקת אש, והפעם הפסקת אש זמנית של הלחימה שנכנסה לתוקף ב-16 באפריל 2026, בשעה 17:00 (שעון ארה"ב), ל-10 ימים ראשוניים – כמחווה של רצון טוב. היא הוכרזה על ידי נשיא ארה"ב לאחר השיחות הישירות הראשונות מזה עשרות שנים בין נציגים ישראלים ולבנונים בוושינגטון (14 באפריל). ההסכם כולל:
הפסקת פעולות צבאיות הדדית.
התחייבות לשיחות ישירות על הסדר ביטחוני קבוע, ריבונות וגבולות.
שמירה על זכותה של ישראל להגנה עצמית.
אפשרות להארכה אם המשא ומתן יתקדם.
ממשלת לבנון החדשה (בראשות הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נואף סלאם) – שהוקמה לאחר בחירות והתחייבה לחיזוק הריבונות והגבלת הנשק למדינה – מצאה עצמה בין הפטיש לסדן: לחץ פנימי מחיזבאללה מצד אחד, ולחץ בינלאומי להסדר מצד שני. חשוב לציין שכבר בתחילת מרץ, שבועות ספורים לאחר המלחמה, הביעו הלבנונים נכונות לקיים משא ומתן ישיר עם ישראל, דבר שלא נענה עד מאוחר יותר.

דיפלומטיה במקום תותחים
המשא ומתן הישיר בין ישראל ללבנון התקיים לראשונה מזה למעלה מ-40 שנה (מאז כישלון הסכם ה-17 במאי 1983). השיחות נערכו בארצות הברית ונפתחו על רקע מלחמת לבנון של 2026, והיו תוצאה של לחץ אמריקאי כבד מצד ממשל טראמפ, שראה בהן דרך להשגת הפסקת אש וקידום הסדר ביטחוני רחב יותר במפרץ. בצד הישראלי, יחיאל (מיכאל) לויטר – שגריר ישראל בארצות הברית – השתתף והוביל את המשלחת הישראלית בפגישה בוושינגטון. בצד הלבנוני, נדהא חמאדה מועאד – שגרירת לבנון בארצות הברית – השתתפה והובילה את המשלחת הלבנונית. השיחות נוהלו בתיווך מרקו רוביו – שר החוץ האמריקאי, שאירח את הפגישה בוושינגטון.
הנקודות העיקריות שנדונו בשיחות:
פירוק חיזבאללה מנשקו: הדרישה הישראלית המרכזית והקשה ביותר. ישראל דורשת את פירוק הכוח הצבאי של חיזבאללה לחלוטין מדרום לליטאני, כולל השמדת טילים ארוכי טווח ומחסני נשק.
סימון גבולות יבשתיים והסדרת הגבול, כולל 13 נקודות שנויות במחלוקת, בעיקר באזור הר דב וראש הנקרה.
נסיגת צה"ל מדרום לבנון – ישראל מוכנה לסגת בהדרגה רק בתמורה לפריסה מלאה של צבא לבנון ו"אזור ביטחון" (חיץ) שיישאר תחת פיקוח בינלאומי/אמריקאי זמני.
החזרת עקורים: חזרתם של כמיליון לבנונים שנעקרו מדרום לבנון וברחו בתחילת המלחמה לביירות וצפון לבנון.
פריסת צבא לבנון וחיזוק הריבונות: לבנון מתחייבת לפרוס 15,000–20,000 חיילים בדרום ולמנוע כל נוכחות של חיזבאללה באזור.
כינון הסכם שלום מקיף – נושא שאפתני יותר, הכולל יחסים דיפלומטיים מלאים וסיום מצב המלחמה (בדומה להסכמי אברהם).

מניעי הצדדים
אין ספק שישראל הסכימה להפסקת האש הזמנית ולכניסה למשא ומתן ישיר עם לבנון כתוצאה מלחץ אמריקאי שהפעיל הנשיא טראמפ. הרצון בישראל, במיוחד בקרב תושבי הצפון, הוא לשים קץ למעגלים עם חיזבאללה ולהשמיד אותו אחת ולתמיד, כולל התקדמות עד נהר הליטאני כדי למנוע ממנו לבצע ירי נ"ט על יישובי הצפון.
לגבי לבנון, הלבנונים היו הראשונים שביקשו משא ומתן ישיר. מטרתם ברורה: השגת הפסקת אש שתשים קץ להפצצות הישראליות. תמונות ההרס של מבנים בביירות ואיומים ישראליים לתקוף מתקנים אסטרטגיים עשו את שלהן.
חיזבאללה רצה את הפסקת האש כאוויר לנשימה. מוכה שוב ומוחלש, כשעשרות מלוחמיו נצורים בבינת ג'ביל, הפסקת האש הגיעה בזמן הנכון עבורו. עם זאת, בפומבי עמדתו של חיזבאללה שונה. חיזבאללה מתנגד רשמית בחריפות לשיחות הישירות ואינו רואה בהן לגיטימיות: נעים קאסם (מזכ"ל חיזבאללה) כינה את המשא ומתן "כניעה מבישה" ו"מתנה חינם לישראל". הוא קרא לממשלת לבנון לבטל את השיחות לאלתר והזהיר כי הן "יעמיקו את הפילוג הלבנוני". ארגון הטרור טוען כי הפסקת האש היא "ניצחונו" (בזכות "ההתנגדות") ולא בגלל המשא ומתן. חיזבאללה הודיע כי לא יכבד כל הסכם שלא יכלול נסיגה מלאה ומיידית של צה"ל ו"שקט מוחלט" בגבול. בפועל, הארגון המשיך בתקיפות מוגבלות גם בימי הפסקת האש הראשונים ואיים כי הוא "מוכן לחזור למלחמה בכל רגע".
נחזור למשא ומתן, הוא אכן נחשב היסטורי, אם כי לא הראשון בהיסטוריה. בהמשך נציג את המשא ומתן הישיר שהתקיים בעבר ואת ההסכם שנגזר ממנו. ראוי לציין את הדמיון והשוני בין שני המשא ומתן.

משא ומתן ישיר ב-1983
משא ומתן ישיר בין לבנון לישראל אינו דבר חדש. בעבר התקיימו סדרת פגישות בין שני הצדדים, ואף הושג הסכם היסטורי שנקרא הסכם ה-17 במאי, על שם היום שבו נחתם. למעשה, המשא ומתן הקודם בין ישראל ללבנון החל ב-28 בדצמבר 1982, בהשתתפות ותיווך אמריקאי. כבר מההתחלה היו חילוקי דעות בנושאים רבים: לבנון התעקשה שהמשא ומתן יהיה צבאי באופיו ולא פוליטי, בעוד שישראל רצתה שיהיה פוליטי. ישראל רצתה שהמשא ומתן יתקיים בירושלים ברמת שרי החוץ, בעוד לבנון ביקשה שיתנהל ברמת מפקדים צבאיים. לבנון ביקשה שההסכם העתידי יתבסס על הסכם הפסקת האש בין לבנון לישראל שנחתם ב-23 במרץ 1949, בעוד שישראל דרשה את ביטולו וכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות, כלומר הסכם שלום כפי שנחתם עם מצרים ב-1979.
ממשל ארה"ב שלח שני שליחים למזרח התיכון כדי לפקח ולסייע במשא ומתן: המגשר פיליפ חביב ועוזרו מוריס דרייפר. בסיועם הושגה פשרה לפיה המשא ומתן יתקיים במקביל בחוואלה (באחד מבתי המלון בפרוורים הדרומיים של ביירות) ובקריית שמונה, בהשתתפות בכירים מהמערכות החוץ, הביטחון והצבא. המשלחת הלבנונית, בראשות השגריר אנטואן פתאל – מומחה לבנוני בעל שם עולמי בדין בינלאומי – כללה את השופט אנטואן ברוד, השגריר איברהים חורי, הגנרל עבאס חמדאן, סגן אלוף סעיד כעכור וסגן אלוף מוניר רחים. דוד קמחי, בכיר לשעבר במוסד ומנכ"ל משרד החוץ דאז, עמד בראש המשלחת הישראלית, שכללה את אליקים רובינשטיין, השגריר שמואל דיבון, אברהם טמיר, ומפקדים צבאיים נוספים. מוריס דרייפר עמד בראש המשלחת האמריקאית, שכללה את כריסטופר רוס ועוזרים נוספים.
הנושאים העיקריים שנדונו במשא ומתן היו סיום מצב המלחמה בין שני הצדדים, כינון סידורי ביטחון, יחסים דו-צדדיים, וערבויות הדדיות.

"הסכם ה-17 במאי 1983"
עשרות סבבי משא ומתן התקיימו בין שני הצדדים, אך הסבב ה-34 סימן את סיומו של תהליך משא ומתן קשה ומורכב שנמשך כשישה חודשים. המשא ומתן בין לבנון לישראל הוביל בסופו של דבר לחתימת הסכם בין שתי המדינות. ב-17 במאי 1983, נציגי שלוש הצדדים – ארצות הברית, ישראל ולבנון – נפגשו באווירה חגיגית בחוואלה, ולאחר מכן בקריית שמונה, כדי לחתום על המסמך, שנועד להביא ביטחון ומראה של נורמליזציה של היחסים בין לבנון לישראל, ובסופו של דבר להוביל, תוך שלושה חודשים, לנסיגת ישראל מלבנון.
ההסכם החדש, שכותרתו "הסכם בין ממשלת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הלבנונית", אושר על ידי המוסדות הלבנוניים. למעשה, ב-13 במאי התקיימה הפגישה הסופית במסגרת המשא ומתן; ב-14 במאי עודכנה הממשלה הלבנונית בחשאי על תוכן ההסכם; וב-16 במאי הובא ההסכם בפני הפרלמנט הלבנוני ואושר ברוב של 80 חברי פרלמנט. אישור ההסכם ללא קושי התאפשר הודות לשיתוף הפעולה יוצא הדופן בין יו"ר הפרלמנט הלבנוני כמאל אל-אסעד לנשיא אמין ג'ומייל. אל-אסעד, מוסלמי שיעי, ספג ביקורת קשה על שיתוף פעולה זה, אשר ללא ספק עורר את זעמה של סוריה ואלמנטים איסלאמיים בביירות. כל המחנה הנוצרי, שכלל בין היתר את פייר ג'ומייל, כמיל שמעון, אטיין סאקר, פאדי פרם, ורבים אחרים, תמך ובירך על ההסכם. העיתון אל-אמל של הפלנגות בירך על ההסכם ה"היסטורי", כפי שכינה אותו, וביקר בחריפות מדינות ערב שלא עשו די כדי לסייע ללבנון.
בנוסף לאישור לבנון, ההסכם אושר גם על ידי הכנסת הישראלית ברוב גדול. ההסכם עם ישראל היה במהותו יותר הסכם ביטחוני ופחות הסכם שלום מלא, ולכן היווה פשרה ואיפשר איזון עדין בין השאיפות והאילוצים של שני הצדדים. התוכן הפוליטי של ההסכם שיקף שינוי משמעותי באופי היחסים בין ישראל ללבנון, אף על פי שהיחסים לא תוארו רשמית כ"שלום", והמילה "הכרה" לא נכללה, אך מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים. ההסכם כלל את המרכיבים הבאים: התחייבות לכבד את הריבונות, העצמאות והגבולות; הצהרה משותפת על סיום מצב המלחמה; התחייבות לאסור ולמנוע טרור והסתה; וסדרת סידורים לקראת נורמליזציה של יחסים אזרחיים, תרבותיים וכלכליים בין שתי המדינות. ההסכם קבע סידורי ביטחון בדרום לבנון באזור שמדרום לנהר האוואלי, שהוגדר כ"אזור ביטחון", וסוכם כי יושקעו מאמצים מיוחדים שם למניעת טרור על ידי שתי חטיבות של צבא לבנון: "חטיבה טריטוריאלית" הפועלת מהגבול הבינלאומי עד נהר הזרחאני, הכוללת את כוחותיו של מייג'ור חדאד, וחטיבה סדירה המוצבת מנהר הזרחאני עד נהר הליטאני. סידורי ביטחון אלו נועדו לאפשר את נסיגת צה"ל מלבנון יחד עם יציאת כל הכוחות הזרים האחרים – סוריה ו"האלמנטים החמושים" של אש"ף.

"נקודת התור" העיקרית של ההסכם הייתה שהוא לא לקח בחשבון את האינטרסים הסוריים, את מעמדה של סוריה כמעצמה בזירה הלבנונית, ואת השפעתה החזקה על משטרו של אמין ג'ומייל. "נקודת תור" זו עמדה בבסיס כניעתו של אמין ג'ומייל ללחץ סורי כבד, ובפועל הוא סירב בסופו של דבר לאשרר את ההסכם. בנוסף, הממשלה הלבנונית הודיעה באופן חד-צדדי ב-5 במרץ 1984 על ביטול ההסכם, עשרה חודשים בלבד לאחר שנחתם. צה"ל מצא את עצמו "תקוע" בלבנון, נתון ללחץ טרור גובר בעידוד סורי, וללא הסכם מדיני שיצטרף לסיום המלחמה.

סיכום ומסקנות
לבנון מאז 1975 נתונה לדיקטטים של שחקנים זרים על אדמתה. תחילה על ידי ערפאת ופלגים פלסטיניים, אחר כך על ידי סוריה שכבשה את רוב לבנון, ובעשורים האחרונים לבנון נשלטת על ידי חיזבאללה, המקבל את פקודותיו מאיראן. לפיכך, לא ברור אם הלבנונים כיום יכולים לקבל החלטות גורליות כמו פירוק חיזבאללה מנשקו או חתימה על הסכם עם ישראל, אפילו הסכם ביטחוני, שלא לדבר על נורמליזציה ושלום בסגנון הסכמי אברהם.

אם נשמע לצד הישראלי, כולנו שמענו את נאום ראש הממשלה שהודיע על פתיחת המשא ומתן ואף דיבר על הסכם שלום והסכמי אברהם. בצד הלבנוני, כולל נאום נשיא לבנון ב-17 באפריל, דובר על הסכם הפסקת אש ונסיגה ישראלית. כאן טמונים ההבדלים בגישה בין שני הצדדים.

בכל מקרה, הסכם הפסקת האש שכפה טראמפ על ישראל הוא "נקודת כניסה" לשיחות ישירות בין ישראל ללבנון. האיראנים קשרו את גורל הפרוקסי שלהם לגורלם במלחמה מול ארה"ב. ההסכם שברירי, ולעת עתה אין דיבור על נסיגה. ישראל ממשיכה להחזיק בעמדות בדרום לבנון; במקביל חיזבאללה לא פורק מנשקו או נכנע, ומוערך כי ישיג שוב נשק וטילים ויתחזק במהלך הפסקת האש כפי שעשה לאחרונה. מתח פנימי בלבנון (בין תומכי חיזבאללה למתנגדיו) עלול לפרוץ. גורלם של מאות אלפי עקורים עדיין לא הוכרע. חלקם החלו לחזור לדרום למרות אזהרות צה"ל שלא לעשות כן.

אם המשא ומתן יצליח – הדבר יכול להוביל להסדר היסטורי בין ישראל ללבנון. אם לא – סביר להניח שתהיה הסלמה מחודשת, וישראל תגיע לנהר הליטאני. מלחמת לבנון האחרונה מדגישה שוב: האיום מחיזבאללה אינו נעלם עם הפסקת אש בלבד, אלא דורש אכיפה ביטחונית נחושה, כלומר פירוק אמיתי של חיזבאללה, תמיכה בינלאומית, וריבונות לבנונית אמיתית. לעת עתה, השקט נותן תקווה קטנה, אך המציאות בשטח תכתיב את הדרך קדימה.