אדוני יושב ראש הכנסת, אמיר אוחנה,
שרים וחברי ממשלה,
חברי כנסת וראשי ציבור,
אורחים נכבדים.
אני מקווה שבשנה הקרובה נתגבר על כל המכשולים ונגיע להבנות. ההבנות ניתן להשיג ברוח טובה, אם היא קיימת. היא בהחלט קיימת מצידי. ואני אומר, מצידנו, אנחנו רוצים להגיע לאותן הבנות שהנחו את מדינת ישראל במשך עשרות שנים. לא היה חסר מחלוקות עמוקות, אבל ידענו שאנחנו פועלים במסגרת דמוקרטית – ואני ארחיב על כך בהמשך. אני מאמין שזה נשחק. חלק גדול מהעם כואב את זה, זועק את זה. אנחנו חייבים למצוא את הדרך להשיב את האיזון בין שלוש הרשויות. זה, לצד שלטון הרוב, הוא המפתח לקיום דמוקרטיה. זו הדרך לשמר את זכויות הפרט לצד שלטון הרוב, והדרך להבטיח שאף רשות אחת לא תגבר על רעותה. האיזון הזה היה כאן, והאיזון הזה, בעזרת השם, יחזור לכאן.
אני חייב לומר לכם, שלפני מספר חודשים, ניתנה לי ההזדמנות לערוך מסע בזמן – מסע אל השנים הראשונות של הכנסת, במוזיאון הכנסת כאן בירושלים.
אדוני יושב ראש הכנסת, היית שם איתי, ובהתרגשות רבה, חנכנו יחד את המוזיאון החדש בבית פרימן ברחוב המלך ג'ורג'. הבניין המיוחד הזה שימש את הכנסת במשך 16 שנה. אני זוכר אותו היטב מנעורי. הוא עמד בלב מה שאני מכנה 'ירושלים של פעם' – ירושלים המחולקת. לפני מלחמת ששת הימים, הוא היה קטן, ואזרחים סקרנים נהגו להתאסף שם סביב הבניין. הייתה גם מסעדה מולו. הם צפו בנבחרים נכנסים ויוצאים. מה היה האמרה בימים הראשונים של הכנסת? 'שגרת יומו של חבר הכנסת היא חקיקה'.
זה נכון. לחוקק את חוקיך משמעו להיות אדון לגורלך – ואנחנו עושים זאת עד היום, או לפחות מנסים לעשות, בהצלחה שנשחקת. זה קשור לדברי הפתיחה שלי.
הייתה לי גם זכות נוספת שקשורה לבית פרימן: כשכיהנתי כשר האוצר, לפני למעלה מ-20 שנה, פעלתי להציל את הנכס ההיסטורי הזה מהריסה. הבטחנו מימון, הבטחנו את שימורו, וסללנו את הדרך להנצחת ההיסטוריה של הכנסת, לאור היותה מוקד הדמוקרטיה שלנו, כשהעם – הריבון – בוחר את נציגיו בחופשיות.
הכנסת כאן מייצגת את העם. העם בוחר כאן את נציגיו, ונציגיו כאן ממשיכים במערכת הפרלמנטרית שלנו – הם משביעים את הממשלה. וגם כאן – לפחות זה, בחלקו, היה נהוג – נבחרה הרשות השופטת.
הכנסת פעלה בתל אביב, ובהמשך בירושלים, על רקע השלכות מלחמת העצמאות. רוח ההתעלות של עמנו, שזכה מחדש בחירותו הלאומית לאחר דורות ארוכים, התלכדה עם האתגר המאיים של עיצוב יסודות המדינה. ושוב, חייב להיות ידוע: ויכוחים ומחלוקות כבר היו אז. לפעמים הוויכוחים היו נוקבים מאוד – לא פחות מאשר היום. אני חייב לומר לכם, אני חושב שהסגנון אז היה מעט יותר מעודן ובסופו של דבר יעיל יותר. עכשיו הוא רועש וסוער יותר. אבל גם בנקודת הפיצוץ של המחלוקת, לא משנה מה הנושא, דבר אחד היה ברור לכולם: הבטחת קיומה של האומה היא המשימה בעדיפות עליונה.
ישראל, מיום היוולדה, היא דמוקרטיה עם חרב בידה. אנחנו מוקפים באויבים. סכנות אורבות סביבנו, וכוחות עריצים שאינם משלימים עם קיומנו מבקשים להדק את הלולאה על צווארנו. ואפילו על רקע זה, הדמוקרטיה הישראלית שומרת על חוסן ויציבות.
ישראל היא אחת הדמוקרטיות החזקות במערב. אפשר לומר שהיא אינה מושלמת. האם יש דמוקרטיה מושלמת? האם דבר כזה קיים? האם יש דמוקרטיה המתמודדת עם אתגרים רבים כמונו? איני מכיר דמוקרטיה אחרת העומדת במבחנים תכופים – ומשמעותיים – כמו מדינת ישראל.
נכון: אמרתי שהכנסת פראית ורועשת, לפעמים אפילו צועקת. ככל שזה תלוי בי, לא אומר לכם להרגיע את הדיון. בואו נרגיע את שפת הדיון; לפחות כך אני מנסה לנהוג. אבל לדעתי, זה לא הדבר החשוב ביותר, ואני אסביר לכם מדוע. כנסת כזו תמיד עדיפה על פרלמנטים שבהם נבחרים נמנעים מלדבר או שהנבחרים מושתקים, או שהציבור מושתק בתקשורת. זהו סופה של הדמוקרטיה. מדובר הן בבחירת נציגים והן בחופש הדיבור וחופש המחשבה. זהו הבסיס לדמוקרטיה.
בבית הזה, יש לנו מחלוקות בנושאים יסודיים. מחלוקות על הדרך, על אידיאולוגיה, על חזון. חילוקי הדעות הללו אינם פגם בדמוקרטיה. הם יתרון בדמוקרטיה; הם מהות הדמוקרטיה.
זה לא שכולם יישבו יחד וכולם יסכימו. בהחלט לא. דעות שונות חייבות להיות מוצגות לציבור, והציבור מחליט. היכן הוא מחליט? בקלפי. ואם יש חילוקי דעות כאן, או שהרוב מחליט, או שנעשה דבר אחר – מגיעים לפשרות, מגיעים להבנות. זה מה שאני מקווה ומשתוקק לו, ולמידה שאני יכול, אפעל להביא להבנות הללו בנוגע לשאלות היסוד הנוגעות לאיזון בין הרשויות.
ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. אנו פועלים על פי העיקרון הבסיסי והחיוני ביותר בדמוקרטיה, שלטון הרוב – ובמקביל, זכויות הפרט נשמרות. שיווי משקל זה – אומר זאת שוב ואחזור על כך אינספור פעמים עד שזה יופנם – שיווי משקל זה ניתן להשיג רק בדרך אחת: באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת. כל רשות וסמכותה, כל רשות ותפקידה.
ואני רוצה להבהיר: אין 'ממשלת-על' בדמוקרטיה. יש ממשלה נבחרת, ולכל אחת מהרשויות יש תפקיד, ולכל אחת מהן חייבות להיות לפחות 'שיניים' או גלגלי שיניים בתוך הרשויות האחרות. כך היה עם עלות השחר של עצמאות ישראל, וכך צריך להיות היום.
לצערי, יש אנשים שחושבים שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא הדמוקרטיה עצמה, ולכן יש לנטרל את רצון הרוב. 'נו, אז מה אם נבחרתם?' הכנסת, הממשלה… סלח לי על הביטוי: 'מי אתם חושבים שאתם? ישנם כאלה שהם מעל העם, ואנחנו נחליט'.
זה, אולי, מה שחשב אפלטון כשביטל את הדמוקרטיה באתונה, כי ראה את האסון של תלמידו האהוב אריסטו, והרעיון הזה התפתח במשך הדורות, הגיע לימי הביניים ואיכשהו הגיע לזמנים המודרניים.
אז כשאמרו 'ישנם כאלה שהם מעל העם' והלכו לאמריקה, לג'ורג' וושינגטון – הוא היה למעשה 'מעל העם', דרך אגב, הוא היה מעל 1.90 מ'. ואמרו לו: 'היה לנו מלך'. כך אמרו לו חייליו הוותיקים. הוא זרק אותם החוצה. 'אבל אתה מעל העם', אמרו. הוא ענה: 'אין דבר כזה'.
ואז שלושה אנשים שהיו באמת 'מעל', הגאונים: ג'פרסון, מדיסון והמילטון, כתבו את חוקת ארצות הברית. אז אמרו להם: 'אולי ניצור כאן קאסטה של כאלה שהם מעל העם, והם יחליטו עבור האחרים'. הגאונים הללו, הם זרקו אותם מכל מדרון, מכל גרם מדרגות ומכל צוק. הם אמרו: 'אין דבר כזה. יש איזונים, יש בלמים ואיזונים'.
מהות הדמוקרטיה היא שלטון הרוב, עם הבלמים והאיזונים שמבטיחים את זכויות הפרט. מהות הדמוקרטיה אינה ביטול הדמוקרטיה. הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא ביטול הדמוקרטיה. והיא יכולה לחזור למסלולה הנכון כי היא הייתה כאן; היא הייתה כאן לפני כמה עשורים, עם שופטים שיושרם לא הוטל בספק על ידי איש. אני למעשה לא מדבר על יושרה אישית, זה לא העניין. הייתה הבנה שלכל רשות יש את חלקה; איש אינו גובר ואיש אינו נגבר, איש אינו מתכוון לגבור ואיש אינו מתכוון להיגבר.
אני מאמין שניתן להשיב זאת, ושוב, למידה שאפשר, למידה שאני מורשה חוקית לעשות זאת, אעשה זאת, כי זה הכרחי. אין צורך ללכת מכאן לשם; היה כאן פעם אמצע, דרך זהב שישראל הלכה עליה במשך עשורים, ונחזור אליה.
אורחים נכבדים, חברי הכנסת,
בשנה האחרונה, נפגשתי שש פעמים עם הנשיא טראמפ, ובאחת הפגישות הללו, חוויתי חוויה מרגשת מאוד. הוא לקח אותי לחדרו, לחדר השינה של הנשיא אברהם לינקולן, שלא השתנה מאז יום הירצחו. לינקולן, כידוע, הציל את ארצות הברית במלחמת האזרחים, והותיר לנו את צו הדמוקרטיה. זה משהו שאני מנסה להטמיע כאן, לא רק בנאום הזה, אלא בכל הזדמנות, זה חייב להיות מובן. 'מהי דמוקרטיה?' הוא אמר; היא 'ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם'.
באירוע אחר, במהלך ביקורנו האחרון, אשתי ואני ביקרנו בביתו ההיסטורי של הנשיא השלישי, תומאס ג'פרסון, בווירג'יניה. ג'פרסון ניסח את הצהרת העצמאות של ארצות הברית, שיסודה הוא רצון העם.
אי אפשר שלא לעמוד ביראת כבוד מול ענקי הדמוקרטיה הללו, ג'פרסון ולינקולן. אבל דווקא שם, דווקא באולמות המורשת הדמוקרטית של ארצות הברית הגדולה, חשבתי על הדמוקרטיה הזעירה והאמיצה שלנו כאן בישראל. אנו שואבים השראה מהדמוקרטיה באמריקה, ובמקביל, אמריקה שואבת השראה מאיתנו. במהלך מלחמת הגאולה, קיבלנו החלטות נחושות ואמיצות יחד, במטרה למגר את הרע ולהבטיח את עליונות הטוב.
דבקנו בדרכנו, לא נכנענו ללחצים, נלחמנו באינספור שקרים והשמצות שהוטחו בנו. צה"ל, 'צבא העם', לצד זרועות הביטחון האחרות, פעל באחדות מטרה. הבאנו את כל בני הערובה שלנו הביתה. החזרנו את הכלכלה שלנו למסלולה. היא מדורגת היום כאחת משלוש הכלכלות הדינמיות בעולם, לאחר שנתיים של מלחמה. המשכנו לבנות את ארצנו ללא הרף. ביום חג זה של הכנסת ישראל – שהיא ביטוי לגאולת ישראל בארץ ישראל – נמשיך לפעול להבטחת נצחיות ישראל.