בזמן שאני משוחח עם טומי שַהַם, ניצול שואה בן 91, השיחה מופרעת על ידי קריאות מבתי ספר, תחנות רדיו ומנחי "סלוני זיכרון". כולם מבקשים ממנו לבוא ולספר את עדותו. "כל עוד יש לי קול, אמשיך לספר מה קרה שם", הוא מצהיר בחיוך שמסתיר גם כאב ניכר.
גם בגילו, טומי ממשיך להפיץ את סיפורו בגוף ראשון – זיכרון חי של זוועות השואה. הוא עושה זאת לא רק בשיחות עם בני נוער, חיילים ומבוגרים, אלא גם באמצעות הצטרפות למשלחות נציגות החוזרות עם ניצולי שואה למקומות האפלים ביותר.
שַהַם הצטרף למסע "עדים במדים", במסגרתו קציני צה"ל נוסעים לפולין, לראשונה לפני כ-20 שנה, והשתתף במספר מסעות מאז. אך רק במשלחת שהתקיימה בנובמבר האחרון גילה צירוף מקרים נדיר למדי עם רופא המשלחת, סרן ד"ר יעקב.
לקראת המסע, טומי העניק עדות והציג למשתתפים תמונות המתארות את סיפורו מאושוויץ. אז, קרה משהו מפתיע: ד"ר יעקב זיהה את סבתו, מרתא וייס, עליה השלום, בתמונה שעליה דיבר. "הייתי בהלם מוחלט", אמר יעקב. "הוא מציג את התמונות הללו, יחד עם עדויות שנאספו מאוחר יותר מהילדים שהופיעו בתמונה – ואני מבין שזו סבתי".
יעקב ניגש אליו, כמובן, וסיפר לו על צירוף המקרים. "מתברר שזו הייתה תמונה מבויימת שצולמה על ידי הרוסים עם שחרור המחנה", מסביר יעקב. "לכן היא לא מופיעה במוזיאון יד ושם – ורק באושוויץ, במהלך המשלחת עצמה, שנינו הצטלמנו לידה".
טומי צוחק שהוא הצטרף למסע זה באופן ספונטני למדי: "באתי להכנות של הקצינים למשלחת ביד ושם והענקתי עדות כרגיל. אבל אז מפקד המשלחת שכנע אותי לטוס איתם ולחלוק עוד זיכרונות. למרות שלא תכננתי זאת, החלטתי להצטרף אליהם ל-3 ימים בפולין".
שם, במחנה ההשמדה, עמד טומי ליד הגדר ודיבר על תמונה מפורסמת שצולמה בדיוק במקום בו עמדו בזמן שחרור המחנה, בה הוא מופיע. "היינו שמונה ילדים", הוא מסביר, "ואגב, אני זוכר את כולם עד היום, כפי שנפגשנו שוב במוזיאון אושוויץ ב-2005 כדי לדבר על מה שעברנו מאז".
כמו טומי, גם סבתא מרתא שרדה כדי לספר ולעיד על מה שעברה בשואה. "גם היא הקדישה את חייה להפצת מה שקרה שם ולהזכיר לאנשים זאת בכל הזדמנות", משתף יעקב. "היא יצאה למספר רב של משלחות, חלקן עם הצבא, עד שלא יכלה עוד. היא נפטרה לפני כשנתיים וחצי, ממש לפני פרוץ המלחמה".
סיפור הישרדותה, כמו רבים אחרים בשואה, היה שרשרת של צירופי מקרים שדרשו גם קצת מזל. "כשהיא הובלה לאושוויץ ב-44', אחותה אווה והיא הופרדו במהלך הסלקציה, נשלחו בשני כיוונים שונים – אווה לחיים וסבתי, שהייתה צעירה ממנה, למוות", מספר יעקב. "במקרה, מטוס אמריקאי או בריטי חלף מעל המחנה בדיוק כשהפרידו אותן – וסבתי ניצלה את המהומה כדי להצטרף לתור של אחותה".
טומי שרד בזכות צירוף מקרים נוסף. "כשבוע לפני שאושוויץ שוחררה על ידי הצבא הרוסי, המוני יהודים הובלו בצעדת מוות כדי לרוקן את המחנה – אני הייתי אחד מהם. היה קר מאוד, מינוס 30 מעלות צלזיוס, ואני חיפשתי עם ילד אחר דרכים להתחמם. אמרתי לו – 'תסתכל שמאלה וימינה, תראה אם יש שומרים – ובוא נתחבא בבקתה בצד הדרך כדי להתחמם'".
כך, טומי וחברו אכן נמלטו מהצעדה – וכמה דקות לאחר מכן, היא חלפה, והם ניצלו. "מיד חזרנו למחנה – וראינו שהוא נותר ריק. התחלנו לחפש אוכל ובגדים בבקתות שהגרמנים פינו, אכלנו והתלבשנו".
באותו הרגע בדיוק, מרתא ואווה היו גם הן במחנה – במהלך ניסיון של הנאצים לשרוף אותו כדי להשמיד ראיות. "בדיוק התחיל לרדת גשם, והוא כיבה את האש. סביר להניח שגם זה שיחק תפקיד בהישרדותה של סבתי", מסביר יעקב. אז, המחנה שוחרר על ידי הצבא האדום, והתמונה המדוברת צולמה.
המסע עצמו, כפי ששניהם מעידים, הטמיע בהם תחושת עוצמה חזקה. "להגיע לאושוויץ עם אלה שבמדים – זו ניצחון", אומר טומי שַהַם בקול תקיף. "כל אלה שצולמו בתמונה הזו מעולם לא האמינו שליהודים תהיה מדינה כזו, שיכולה להגן עליהם, ואף להילחם למען ביטחונם מעבר לגבולותיה".
סרן ד"ר יעקב מוסיף את חלקו: "סבתא נפטרה ממש לפני פרוץ המלחמה – ואולי טוב שהיא לא שמעה על מה שקרה ב-7 באוקטובר. אבל אם הייתה רואה את השינוי – שהפעם יש לנו את האמצעים להגן על עצמנו ולהגיב, היא הייתה מלאת גאווה. כשיצאתי למשלחת, באופן טבעי הרגשתי עצב וגעגוע לסבתי, אך גם שמחה גדולה שאני מגשים על אדמת פולין את מה שרצתה לייצג בחייה".