עם הפגיעה הראשונה במבצע בשבת בבוקר, מערך ההגנה האווירית נכנס לכוננות שיא. כך גם סוללת "חץ" בה משרתת סמל מ', אשר בנוסף לעצימות המבצעית של אותו היום, חזרה גם לרגע כואב שחוותה תשעה חודשים קודם לכן.
בימי "עם אריות", מ' סיימה את לימודי התיכון, וכך גם חברתה הטובה ביותר, נועה ז"ל: "היינו ממש לפני גיוס, אבל אנחנו חברות מילדות – רקדנו יחד, למדנו יחד, ועד אותו הרגע היינו בלתי נפרדות".
באמצע – נועה, ולשמאלה סמל מ', בבית הספר
ביום האחרון של המבצע, נועה בת ה-18 נהרגה מפגיעת טיל ישירה במבנה בבאר שבע. שם שהתה עם בן זוגה, איתן ז"ל, אשר נפל גם הוא באותו האירוע יחד עם אמו ושכנה נוספת בבניין.
בכאב בל יתואר, פחות מחודש לאחר האירוע, מ' הגיעה לרגע שהייתה אמורה לחלוק עם חברתה, אך נועה לא זכתה לחוות אותו – יום גיוסה. "כשניגשתי למיון לוחמים, ההגנה האווירית תפסה את עיני. במבט לאחור, ובמיוחד אחרי שאיבדתי את נועה, אני מבינה שזו לא הייתה בחירה 'סתם', וגם לא צירוף מקרים", היא מאמינה.
"לפני כמה חודשים בלבד הייתי תלמידת תיכון שאיבדה חברה קרובה, ועכשיו אני בתפקיד שמטרתו המלאה היא להגן מפני אותם הטילים שלקחו את חייה. זו פשוט פרספקטיבה שונה ומורכבת – מצד אחד העצב תמיד איתי, ומצד שני אני מרגישה גאווה שאני יכולה להגן על אנשים כמו שנועה הייתה רוצה".
"לא כולם יודעים שהמערכות אינן אוטומטיות – יש מאחוריהן לוחמים שפועלים ב-200 אחוז. כשיירוט נכשל – הלב נשבר: וזה הדבר הכי קשה. למרות זאת, חייבים להישאר רגועים כדי להישאר מרוכזים ולא לאבד שיווי משקל למטרה הבאה".
בדיוק מסיבה זו, ההכשרה של לוחמי ההגנה האווירית היא פיזית, אך גם מנטלית מאוד. "ככה מבינים כמה חזקים באמת אנחנו. אנחנו לוחמים בכל מובן המילה: גם בגלל הנשק, אבל בעיקר בגלל האחריות שאנו נושאים על הכתפיים – להגן באופן ישיר על הבתים שלנו".
אך הגעגוע לנועה, היא אומרת, לא פוסק לעולם: "כשאני מוצאת את עצמי מתקשה איפה שאני, אני מזכירה לעצמי למה התגייסתי – ומזכירה לעצמי שאני עושה את זה בשבילה, ובשביל כל האנשים האחרים שאני אוהבת. זה מה שנותן לי את הכוח להרים את הראש ולהמשיך".
וכשאני שואלת אותה כיצד נועה הייתה מגיבה אם הייתה יודעת על שירותה היום, אני שומעת חיוך מתפשט בקולה. "היא הייתה גאה בי, ואני חושבת שהיא גאה בי גם עכשיו. יש לי תחושה שהיא מסתכלת עליי מלמעלה, ויודעת שבזכותה אני כאן".