ירושלים, 14 באפריל 2026 (TPS-IL) – בסלון ירושלמי שקט, בזמן שישראל ציינה את יום הזיכרון לשואה במוצאי יום שני, כ-30 צעירים ישבו כתף אל כתף, והקשיבו לאסתר זיכורמן המספרת סיפור שהוא אישי מאוד וגם חלק מזיכרון קולקטיבי דועך. ככל שדור הניצולים נעלם, תופעה ישראלית ייחודית צצה: ילדי ניצולים משתפים סיפורים משפחתיים בבתים פרטיים.
אסתר, בת 71, תושבת ירושלים לשעבר ואם לתשעה, דיברה בחינניות ובביטחון – זו הייתה רק הפעם השנייה שהיא שיתפה בפומבי את ההיסטוריה של משפחתה. הוריה, שניהם ניצולי שואה מהונגריה, בנו מחדש את חייהם לאחר המלחמה, כשהם נושאים עמם אובדן שלעיתים רחוקות דיברו עליו בקול רם, אך תמיד היה נוכח.
אביה של אסתר, אליעזר דוידוביץ', עבד בגדוד עבודות כפייה ולאחר מכן בצבא הרוסי. אשתו הראשונה ושבעת ילדיהם נרצחו בזמן שהוא היה נעדר. בינתיים, פרל שרדה במחבוא ובמאסר. משפחתה של פרל נפרדה במהלך המלחמה – שנים לאחר מכן, היא התאחדה עם אמה וקרובי משפחה אחרים בישראל. הוריה של אסתר נפגשו זמן קצר לאחר המלחמה כששבו לזמן קצר לסופרון, עיר הולדתם בצפון-מערב הונגריה. שישה מיליון יהודים נרצחו על ידי הנאצים ובני בריתם, והניצולים אספו את השברים מחייהם המנופצים.
תנועה נעצרת בכביש מהיר בתל אביב כאשר צפירה נשמעת לדקת דומייה בת שתי דקות לזכר שישה מיליון היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ובני בריתם ביום הזיכרון לשואה, 14 באפריל 2026. צילום: גדעון מרקוביץ'/TPS-IL
למרות ההיסטוריה הזו, אסתר זוכרת ילדות שבמובנים רבים הייתה רגילה. השואה לא הוסתרה, אך גם לא שלטה בחיי היומיום. "לא היה שקט כבד", היא הסבירה. "הנושא גם עלה, אבל מדי פעם".
עם זאת, המשקל הרגשי שלו עלה ברגעים שקטים. "אני זוכרת, נניח, את אבי... לגבי ילדיו, זה היה כאילו דמעות נצצו בעיניו. מעולם לא ראיתי אותו בוכה באמת".
הרגע החזק ביותר של הערב הגיע כאשר אסתר קראה בקול מכתב שאביה כתב שנה לאחר המלחמה לאשתו המתה. אליעזר התנצל על שלא היה יכול להיות איתה ולעזור בגידול ילדיהם. בזמן שקראה, החדר השתנה. חלק מהמאזינים ניגבו דמעות. אחרים בהו קדימה, עיניהם פעורות, קולטים את הבלתי נתפס. מעטים בכו בשקט. המסמך עבר מדור לדור במשפחה.
"זה מכתב מאוד, מאוד מרגש", אמרה אסתר קודם לכן, והסבירה כיצד הוא הפך לטקס בתוך משפחתה. "אנחנו קוראים אותו בכל יום הזיכרון לשואה", בהתייחס ליום הזיכרון לשואה.
"את רוב הדברים גיליתי אחר כך"
במשך שנים, היא מעולם לא חשבה לדבר בפומבי. "מעולם לא חשבתי על זה", אמרה כשנשאלה על תחושת אחריות. היה זה בנה שלחץ עליה לראשונה לשתף את הסיפור.
"בהתחלה סירבתי", אמרה. "אבל הוא אמר לי, מה אכפת לך? בואי תספרי".
מה שהחל כהסכמה בחוסר רצון קיבל משמעות גדולה יותר ככל שדור הניצולים הולך ומתמעט. הרבה ממה שהיא יודעת על אביה, היא גילתה רק לאחר מותו.
"הוא לא דיבר כל כך הרבה", אמרה. "הוא בטח לא התרברב במה שעשה. את רוב הדברים גיליתי אחר כך".
תגליות אלו כללו את מאמציו להבריח יהודים מהונגריה שלאחר המלחמה ואת סירובו לקבל פיצויים על אובדנו. "הוא אמר, מה הם חושבים, שהם יקנו אותי בכסף?", היא נזכרה.
אביה גם פחד ממשהו אחר: שהעולם עלול יום אחד להכחיש את מה שקרה. לאחר המלחמה, הוא השיג מסמכים רשמיים המוכיחים את קיומם של ילדיו הנרצחים.
"הוא אמר שיהיה יום שאנשים... יגידו שהם לא היו קיימים", סיפרה זיכורמן. "אז אני רוצה שיהיו לי התעודות שלהם ביד".
האינסטינקט הזה – לשמר, לתעד, להעיד – עובר כעת לדורות הבאים.
כשנשאלה אם יום הזיכרון לשואה השנה הרגיש שונה משנים קודמות, אסתר אמרה שהיא לא חוותה זאת כשינוי בטון אלא כהמשך של פרספקטיבה ארוכת שנים וקשה על זיכרון והיסטוריה.
"איזה מסר יכול להיות?" היא אמרה. היא הסבירה שלעיתים קרובות שואלים אותה אם היא מאמינה ששואה נוספת יכולה לקרות, והשיבה שדעתה לא השתנתה עם הזמן. כשהיא נזכרה בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, כאשר חמאס תקף את ישראל, אסתר אמרה שהיא הייתה בבית עם בנותיה כשהתחילו האזעקות והבלבול מילא את המדינה. באותו רגע, אמרה, בתה שאלה אותה אם שואה נוספת אפשרית.
"אמרתי לה, כמובן, אין לי ספק שיכולה להיות שואה נוספת", אמרה, והוסיפה שהיא לא מאמינה שאפילו קיומה של מדינת ישראל יכול למנוע לחלוטין תוצאה כזו. יחד עם זאת, היא הדגישה את חשיבות הזיכרון והעדות. "חשוב שידעו, שלא ישכחו, שהסיפור לא יימחק", אמרה, אם כי הוסיפה שהיא לא שמה את אמונה ביכולת האנושות למנוע חזרה על אירועים, או במה שכינתה "טוב ליבם של הגויים".
אסתר עצמה מוצאת את יום הזיכרון לשואה כמכביש רגשית. "אין לי את הכוח הנפשי", היא הודתה. "אני מנסה לא לשמוע".
אך בכך שדיברה באותו לילה, היא עשתה את ההפך – הבטיחה שאחרים ישמעו.
