אלו ימי המנדט הבריטי, והמפקד דאז של הפלמ"ח, יגאל אלון, החליט להקים "מחלקה ערבית" בשם "השחר", לאיסוף מודיעין מערבים תושבי הארץ ומדינות שכנות. לוחמי "השחר", ה"מסתערבים" של הפלמ"ח, השתלבו בקהילות ערביות, בעיקר בארץ ישראל, אך גם בבגדאד ודמשק, והיו מעורבים בהברחת מעפילים בתקופת המנדט האחרונה. כדי ליצור לעצמם סיפורי כיסוי, נשלחו לוחמי "השחר" להשתלב במקומות עבודה גדולים באותן מדינות.
במלחמת העצמאות, הפלמ"ח מוזג לצה"ל הצעיר, ועימו מחלקת "השחר", שקיבלה שם חדש – "מודיעין 18". חייליה נשלחו למשימות ריגול שונות בארץ ומחוצה לה, והקימו תאי סוכנים בביירות ודמשק, שם אספו מודיעין וביצעו פעולות איסוף מודיעין שונות. הם שמרו על קשר סדיר עם המפעילים שלהם בישראל באמצעות מכשיר קשר שנשלח אליהם, ובהמשך צוידו גם בחומרי נפץ, נשק וכסף שהועברו בספינות.
במהלך ספטמבר 1948, הגיע מידע מודיעיני למפקדי חיל הים הצעיר על עגינתה של ה"איגריס" בנמל ביירות: ספינה ששימשה עד תחילת מלחמת העולם השנייה לנופש של אדולף היטלר ובכירים נאצים אחרים. באותה תקופה, שמה היה "גרילה", והפיהרר תכנן להפליג עליה על התמזה, תוך קבלת כתב הכניעה של בריטניה – תוכנית שלא יצאה לפועל, כמובן.
עם פרוץ המלחמה, ה"גרילה" חומשה בציוד צבאי ונשלחה לים הצפוני, שם עברה מספר גלגולים. לאחר תבוסת הנאצים ב-1945, הספינה נלקחה על ידי הצי הבריטי לאנגליה והוצאה משימוש. כשנתיים לאחר מכן, היא נמכרה לתעשיין לבנוני תמורת 375,000 ליש"ט.
ה"איגריס". מוזיאון ההעפלה וחיל הים
"אך מי שעמד מאחורי הרכישה בפועל לא היה אלא פארוק הראשון, מלך מצרים. צה"ל הצעיר חשש שה"איגריס" נועדה להפוך לספינת מלחמה עבור הצי המצרי, ויהיה נוח לחמש אותה בתותחים בביירות", חושף ירון בכר, מומחה להיסטוריה של "מודיעין 18".
"חיל הים, שהיה אז בעיצומו של קרב ימי נגד הצי המצרי, חשש שה"איגריס" נועדה למעשה להפוך לספינת מלחמה, חמושה בתותחים ולהצטרף לצי המצרי", מפרט אלוף (מיל') ד"ר א', מנהל מרכז למידה ומורשת סיירת 13.
"נעשו מאמצים לאסוף עליה מודיעין עוד לפני הגעתה", מסביר בכר, "תא המסתערבים בביירות סיפק פיסות מידע, שהזינו את מחלקת המודיעין של צה"ל. למשל, הם צילמו תמונות לכאורה 'תמימות' עם הספינה ברקע, ובאחת מהן, הם הסתובבו בנמל כתיירים וציירו מפה שלמה ומפורטת, מחופשת לציור אומנותי. הסוכנים גם דיברו עם מקורות מקומיים, הוציאו מידע ממסמכים וכן הלאה".
אחד מאנשי תא המסתערבים מצטלם עם ה"איגריס" ברקע. ארכיון צה"ל
כל הממצאים הצביעו על כך שנדרשת פעולה חבלנית כדי לסכל את האיום. חיל הים ומודיעין 18 החליטו שיהיה נכון לאמן מסתערב ביכולות צלילה וחבלה ימית. אחד מהמסתערבים של "מודיעין 18" נבחר למשימה, בפיקוד חיל הים – אליהו ריקא. הלוחם נבחר למשימה מסיבה: הוא היה אמור להיות חלק מהתא בביירות, ולכן הכיר היטב את האוכלוסייה המקומית, כך שאם הפעולה תשתבש, ריקא יוכל להשתלב שם באופן טבעי למדי.
יוס'לה דרור, שמאוחר יותר הקים יחד עם יוחאי בן-נון את יחידת העילית של חיל הים, סיירת 13, נבחר להיות אחראי על האימונים וההכנות של אליהו למבצע, שקיבל את שם הקוד "מבצע דוד".
"יוס'לה צבר את ניסיונו בפעולות חבלה ימיות נגד הצי הבריטי במסגרת המאבק על העלייה ב'. באותה תקופה, הוא היה מפקד יחידת צוללי החבלה הימיים, והוא הכין את אליהו למבצע הנועז: שדרש הרבה חדות ויכולות שחייה מרשימות. הצוות לימד אותו לשחות, לצלול, לשאת מטען חבלה – וכיצד לאטום אותו כראוי כדי שלא יירטב", מתאר ד"ר א'.
השעה המיועדת נקבעה לסוף נובמבר, והמים בנמל היו קפואים. במשך שבועות ארוכים, הם התאמנו על צלילות לילה מדויקות, עם משאות כבדים, ועסקו בחבלה ימית – בתנאי קור עזים.
ואכן, ב-29 בנובמבר 1948, יצאה אח"י פלמ"ח מנמל חיפה צפונה, לעבר חופי ביירות. בערב, ירדו המסתערבים מהספינה לסירות עץ קטנות, ותחת מעטה החשיכה, פרסו עצמם על החוף. שם, אליהו סידר את הציוד על גבו, בדק שהכל תקין – ויצא לדרך.
"שחייה במפרץ הזה די מסובכת", מסביר ירון בכר, "יש סירות דייגים וזרקורים המאירים את המים, וכן שומרים הפטרולים ומאבטחים את הספינות העוגנות. אליהו שחה במים הקרים כמעט שעתיים, עם 4 מוקשים על גופו. בנקודה מסוימת, הוא הגיע ל"איגריס", חיבר אותם לגוף, ושב לשחות לחוף".
מסלול השחייה של אליהו ריקא. ארכיון צה"ל
שם, הצוות הישראלי אסף אותו ונתן לו לשתות רום, מתוך מחשבה שזה יעזור לו להתחמם במהירות: "הוא היה כחול לחלוטין מהשחייה הארוכה, אבל חלקו במשימה הושלם. המוקשים היו אמורים להתפוצץ כמה שעות לאחר מכן, ואליהו ריקא הוחזר במהירות לישראל, כאילו מעולם לא עזב".
כמעט שלושה שבועות עברו, והספינה לא התפוצצה – מה שהדאיג את מתכנני המבצע בישראל. "השתמשו במוקש עם מנגנון השהיה שהורכב מטבליות מלח, ובנוסף מנגנון 'נטרול' שמפעיל את המטען ברגע שמנסים להסיר אותו", מסביר אלוף (מיל') ד"ר א'.
ואז, יום אחד, נשמע "בום" קטן. "זה לא היה דרמטי כמו בסרט של נטפליקס, או פטריית עשן של פצצה אטומית", מרגיע בכר, "אבל זה עשה חור קטן, שהספיק כדי שמים ייכנסו לגוף היאכטה, מה שגרם לה לנטות על צדה – ולהפוך ללא שמישה".
המלך פארוק, שייעד אותה להיות ספינת מלחמה בצבאו, איבד בה עניין מכיוון שכל ניסיונות התיקון נכשלו. "הוא השאיר את התעשיין הלבנוני המסכן עם ספינה מחוררת וחובות עד צווארו. הוא אז הפליג איתה לארצות הברית כדי לנסות למכור אותה שם כספינת קזינו, אך גם ניסיון זה נכשל – והיא נגרטה שם", מתאר בכר את השתלשלות האירועים.
ולאחר הכל, כשיתוף פעולה לא שגרתי בין חיל הים ואמ"ן (אגף המודיעין), הנזק שנגרם ל"איגריס" היווה סיכול של איום פוטנציאלי על המדינה הצעירה שלנו, והשבתתה הייתה הישג לצבא המתהווה: השלמת משימה חשאית בעומק לבנון שגם נשאה משמעות משמעותית.
נושאים קשורים
