מאת קוסטיס קונסטנטינו • 31 במרץ 2026
ירושלים, 31 במרץ 2026 (TPS-IL) — "ירושלמים בלב ובנפש". כך הם מתארים את עצמם, לוגמים את הקפה שלהם כאילו היה זה יום רגיל אחר, נאחזים בשגרה מימים טובים יותר שהם עדיין מקווים שישובו.
כל יום, כפי שהם אומרים בבת אחת, שלומו, דודי וחיים נמצאים באותו בית קפה בירושלים. הם באים בשביל הקפה, אבל המפגש הוא יותר מזה.
"תמיד יש לנו דובר כאן", אומר דודי. "מוזיקה – אנחנו שרים שירים עבריים, שירים בשפות אחרות. אנחנו שרים כל הזמן".
יש כלל אחד ברור בשולחן: אין פוליטיקה.
"כי פוליטיקה מביאה ויכוחים", אומר דודי.
"סכסוכים", מוסיף חיים.
"אז כאן – אין פוליטיקה".
גם זה אומר משהו על החוסן הישראלי. כאן, החיים הרגילים והחירום יושבים זה לצד זה. כשנשמעות אזעקות, מבקרי בית הקפה קמים עם כוסות קפה, משקאות, לפעמים אפילו צלחות אוכל עדיין בידיהם, ופונים למקלט הקרוב ביותר. בפאוזה הזו בין אזעקה לאזעקה, הם פוגשים זרים, מברכים את כלביהם של אחרים, לפעמים שרים, לפעמים אפילו רוקדים, ואז חוזרים החוצה וממשיכים מאיפה שהפסיקו.
כך גם עם דודי, חיים ושלומו. הם באים לכאן כל יום, וכשנשאלים כיצד המצב משפיע עליהם, הם עונים בקיצור מפתיע: "אנחנו מסתגלים".
"אנחנו מתאימים את עצמנו למצב. כבר עברנו כמה מלחמות – זו לא הפעם הראשונה שלנו", אומר דודי.
אבל להסתגלות יש גבולות. איך מישהו באמת מסתגל לאזעקות אחרי חצות?
"הבוקר עשיתי את זה", אומר דודי כשנשאל אם הוא קם בזמן אזעקות. "הייתה אזעקה, ויצאתי שתי קומות למטה".
הוא מוסיף שזה משפיע גם על השינה וגם על חיי היומיום. "אי אפשר להתעלם מזה – האזעקה עצמה כבר מכניסה אותך ללחץ".
חיים, לעומת זאת, דואג פחות לעצמו מאשר לאלה שיבואו אחריו.
"אני דואג יותר לילדים ולנכדים – הם אלה שסובלים", הוא אומר. "אני אפילו לא יוצא מהמיטה".
כל מי שחי בישראל מבין את ההבדל בין המלחמה הזו עם איראן לבין זו הקודמת. זה לא רק משך הזמן. הטילים עשויים להגיע כעת במספרים קטנים יותר, אך הם מגיעים אחרת: לא במטח אחד מכריע, אלא בגלים מפוזרים לאורך היום והלילה, לפעמים שלוש או ארבע סבבים אחרי חצות, כל אזעקה מנפצת את השינה מחדש.
במרחק קצר משם, מחוץ לבית קפה אחר, דוד וחיים יושבים בשולחן הדומה לשולחנם של שלומו, דודי וחיים – ערניים, רגועים, בלתי מזועזעים מבחוץ. הסצנה מרגישה כמעט נורמלית, וזה בדיוק מה שהופך אותה ליוצאת דופן.
"החיים חייבים להימשך", אומר דוד. "אנחנו לא יכולים לבלות את כל זמננו במהלך מלחמה בחדרים ממוגנים. אנחנו צריכים להישאר קרובים למרחבים מוגנים, אבל חייבים לשמור על השגרה היומיומית שלנו".
זו, אולי, תמצית האינסטינקט האזרחי הישראלי בזמן מלחמה: לא הכחשה, לא אדישות, אלא התעקשות כמעט מתריסה על המשכיות.
דוד אומר שראש הממשלה בנימין נתניהו צריך לקבל זמן "לעשות את עבודתו כראוי", ומוסיף שהוא בטוח שהנהגת ישראל "תנהל את הדברים כפי שצריך".
כמו האחרים לפניהם, דוד וחיים חוזרים למקור הביטחון אותו: אמונה באלוהים.
"תתאזרו באופטימיות".
"אין לנו מדינה אחרת. תהיו חזקים, ורק תקוות לטוב", הם אומרים.
ואז דוד מוסיף משהו נוסף, הטון שלו משתנה למסר מחזית העורף.
"קודם כל – חיילי צה"ל, תהיו חזקים. אנחנו סומכים עליכם. אנחנו יודעים שכל עוד אתם שם בחוץ, אנחנו יכולים להרגיש בטוחים כאן. השם ישמור עליכם – לכו בשלום ושובו בשלום. כל מה שאתם עושים, אתם עושים למען עם ישראל. תזכרו את זה".
ואז הוא הולך רחוק יותר.
"אנחנו אוהבים את עם ישראל, ונילחם על אדמתנו עד שהצדק ייעשה", הוא אומר. "אנחנו נהיה סבלניים עם המלחמה באיראן ובלבנון – הזמן יגיע, ואנחנו נראה לעולם שהיינו צודקים במה שנלחמנו עליו".
נושאים קשורים
