ירושלים, 29 במרץ 2026 (TPS-IL) — מה שבולט ראשון בעיירה הצפונית הזו בישראל אינו מה שנותר, אלא מה שחסר: קול המכוניות, קולות הילדים בגן השעשועים, קצב החיים הרגיל. קריית שמונה, שהייתה זמן רב אחת הקהילות הישראליות החשופות ביותר לאש חוצת גבולות מלבנון, התרוקנה ברובה בחודשים של התקפות חיזבאללה.
אך חלק מהתושבים נשארים מאחור, מסרבים להיות עקורים בארצם.
לא כולם מונעים מאותה אידיאולוגיה. חלקם נשארים בגלל עבודה, חלקם בגלל מחלה במשפחה, חלקם כי כבר איבדו בית אחד בעבר ומסרבים לעשות זאת שוב. אחרים נשארים מסיבות קטנות יותר, אינטימיות יותר ולא פחות עוצמתיות: שגרת תפילה, עסק שהם מנסים להחיות, כלב שתלוי בהם.
יחד, הם מציירים תמונה של עמידות אזרחית בעיירה החיה בין אזעקות למרווחי שקט קצרים וחסרי מנוחה.
הרחובות ריקים ברובם. מדי פעם, קטנוע שובר את הדממה, בדרכו למשימה דחופה או למשמרת בעסק חיוני. בחור צעיר שיוצא לרגע קצר מזהיר מפני הסתובבות לבד.
"זו תקופה מתוחה", הוא אומר, לפני שהוא ממהר בחזרה פנימה.
בצומת אחד, הרמזור מתחלף לירוק, אך במקום מכוניות משפחתיות בדרכן לסופרמרקט, רכב צבאי מאובק עוצר שם. רגעים לאחר מכן, משאית המובילה טנק כבד חולפת בכביש הראשי.
קריית שמונה מקבלת תחושה של אזור צבאי, שבו נופים אזרחיים ונופי מלחמה חופפים.
כמה רחובות משם, המלחמה כבר אינה רק רעש רקע. מחצית מבניין מגורים הרוס. יחידת חילוץ של פיקוד העורף פועלת במקום, מתאמנת בפינוי נפגעים דרך ההריסות. מעל, קול מסוקי קרב חותך את האוויר. אפאצ'י נראה יורה זיקוקים. שעות לאחר מכן, מתברר שחיזבאללה יורה מטח כבד והמסוקים הוזנקו לסייע לכוחות שתחת מתקפה.
במרכז המסחרי ליד תחנת האוטובוס המרכזית, הלחץ של מלחמה ממושכת בא לידי ביטוי בדרכים שקטות יותר. מאי, בת 24, וקורל, בת 22, יושבות ליד דוכן פלאפל המתמודד עם ירידה חדה במספר הלקוחות. מאי, סטודנטית להנדסה בתל חי, מנסה להמשיך ללמוד מרחוק תוך כדי המשך עבודה.
"אנחנו לא ישנות בלילה", אומרת מאי. "בבוקר, אנחנו קמות לעבודה, ובמקביל, אני לומדת בזום. זה מתיש".
קורל מביטה ברחוב הריק כמעט ומדברת באופטימיות מועטה לגבי מה שיבוא.
"לאן נלך?", היא אומרת. "יש מלחמה בכל מקום. אבל עתיד? לא, אני לא רואה עתיד כאן כרגע. אין עבודות, אין שגרה".
מאי נזכרת ששמעה על איש עשיר שבתחילת המלחמה שילם עבור חדרי מלון לתושבים קשישים שלא היה להם מרחב מוגן בבתיהם. בקריית שמונה, מחות כאלה הופכות לחלק ממערכת התמיכה הבלתי פורמלית של העיירה, סוג של סולידריות הממלאת פערים שנותרו בחיים שכבר אינם מתפקדים כרגיל.
בסמוך נמצאים צעירים ממשפחות המקושרות לצבא דרום לבנון לשעבר, כ-150 מהם מתגוררים בעיר מאז נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000. רבים מהם כבר יודעים מה זה לאבד בית פעם אחת. ניסיון זה מעצב את הנחישות שבה הם מדברים כעת.
"אנחנו לא מפונים", הם אומרים.
עבור תושבים מבוגרים יותר, ההחלטה להישאר פחות קשורה למרד ויותר להמשכיות.
שמעון זריהן, בן 66, גר בקריית שמונה כל חייו ולא עוזב גם לאחר השביעי באוקטובר.
חייל תותחנים לשעבר שלחם בלבנון ב-1982, הוא זוכר הבטחות עבר שהאיום מצפון יטופל אחת ולתמיד.
"אנחנו אף פעם לא מתרגלים לזה", הוא אומר בשקט. "מה שמחזיק אותי זה התקווה שזה ייגמר".
הוא נזכר ששמע את מנחם בגין אומר שלא תיפול אף רקטת קטיושה, ואז צפה בשנים מביאות סבבי לחימה נוספים, ממבצע ענבי זעם ועד מלחמת לבנון השנייה. הוא כבר לא מדבר במונחים גורפים. מה שחשוב עכשיו הוא השגרה שהוא עדיין מצליח לשמר: תפילה בשעה 5:30 בבוקר ואז יציאה למשמרת במפעל הביטחוני שבו הוא עובד.
בכניסה לביתה עומדת סילביה דהאן, אישה ששפתה מערבבת אמונה ותשישות.
"כשאני רואה את המסוקים, אני מרים ידיים לשמיים ומתפלל שלא יהיו פצועים", היא אומרת.
דהאן אומרת שהיא לא מתפנה כי בעלה עובר טיפולי סרטן והעברתו קשה מדי. למשפחה אין חדר ביטחון ממוגן. כשהתרעה מיידית נשמעת, היא אומרת, יש להם רק שניות לרוץ. דהאן, שמנהלת קליניקה לרפואה משלימה, אומרת שהמלחמה משאירה אותה בחוסר ודאות כלכלי ורגשי.
"למה זו אשמתי שיש מלחמה?", היא אומרת. "אתמול היו 23 אזעקות. אנחנו פשוט שמים ידיים על הראש ומתפללים".
היא מצביעה על שברי טילים הנופלים ליד בית הספר הדתי שממול לביתה. בקריית שמונה, התושבים אומרים שהסכנה יכולה להגיע לכל פינה בעיר. אלה שנשארים לומדים גם להבחין, רק לפי הקול, בין ארטילריה ישראלית יוצאת לירי חיזבאללה נכנס.
בשכונת שפרינצק, אושרת מנסה להכניס סדר לחיים מתחת לאדמה. המקלט שלה נקי, מסודר ומעוצב בכוונה כך שירגיש ביתי.
"אני דואגת שזה ירגיש כמו בית כאן", היא אומרת, בזמן שבן זוגה ישן על אחת ממיטות הקומות והטלוויזיה דולקת ברקע.
זהו אחד ממעשי ההסתגלות השקטים יותר בעיירה כזו: ניסיון להפוך בטון קר למקום שבו אנשים יכולים להמתין לאזעקה נוספת.
התושב האחרון שנפגש הוא ציון, בן 73. הוא נולד בקריית שמונה ואומר שהוא לא הולך לשום מקום. חלק מהסיבה הוא קאי, הכלב הקטן שלו, שתמיד נמצא איתו במכונית. "הוא יותר טוב מאנשים", אומר ציון, מחייך בזמן שהכלב נובח לידו.
האמירה מעוררת צחוק, אך היא גם נושאת משהו מההיגיון שמשאיר אנשים כאן. בעיירה הנראית מרחוק בעיקר דרך רקטות, מפות ודוחות נפגעים, הסיבות שאנשים נשארים הן לעיתים קרובות אישיות עמוקות. בן זוג חולה. תפילת בוקר. דוכן פלאפל. מקלט שהפך ראוי למגורים. כלב שעדיין צריך לדאוג לו.
תושבי קריית שמונה מדברים בחריפות על חוסר ודאות כלכלית, על היעדר הגנה בבתים מסוימים, ועל הלחץ של חיים תחת התקפות חוזרות ונשנות. אך הם גם מדברים על ההישארות לא כגבורה או אידיאולוגיה גדולה, אלא כצורה האחרונה של חיים נורמליים שעדיין זמינה להם.
עד שהשקט יחזור, זה מה שהם מנסים להגן עליו.
