מאת פֶּסַח בֶּנסֶן • 7 באפריל 2026
ירושלים, 7 באפריל 2026 (TPS-IL) — מדענים ישראלים מסייעים בהכוונת חזרתה של נאס"א לירח, כאשר משימת ארטמיס II ההיסטורית מסמלת דחיפה מחודשת לקראת חקר ירחי מאויש. מחקר חדש מזהה היכן סביר ביותר שאסטרונאוטים ימצאו קרח שמיש בקוטב הדרומי של הירח – יעד מרכזי למשימות עתידיות, כך הודיע מכון ויצמן למדע ביום שלישי.
חשיבותו של קרח ירחי הוכרה זה מכבר: ניתן להמיר אותו למים לשתייה, לחמצן ולדלק רקטות, ובמקביל לשמר רשומה של ההיסטוריה הגיאולוגית של הירח. מה שנשאר לא ברור היה האם הקרח הגיע באירועים קטסטרופליים נדירים או הצטבר בהדרגה לאורך זמן.
המחקר, בהובלת פרופ' עודד אהרונסון – בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת קולורדו בולדר וממכון למדעי הפלנטות בהונולולו – מצא ראיות לכך שקרח הצטבר בקטבי הירח במשך לפחות 1.5 מיליארד שנים, הרבה יותר זמן ובהדרגה ממה שהיה מובן קודם לכן, ומספק מפת דרכים לאיתורו.
"מצאנו שככל שאזור הפך מוצל מוקדם יותר, כך גדל השטח שיכול היה לצבור קרח", אמר אהרונסון. "מגמה זו החלה לפני לפחות 1.5 מיליארד שנים ונמשכה גם במהלך 100 מיליון השנים האחרונות".
הממצאים, שפורסמו בכתב העת המוערך Nature Astronomy, מרמזים על תהליך יציב וארוך טווח ולא על פגיעת שביט בודדת. קרח ירחי מתנהג כמו "דלי דולף שמתמלא מחדש", כאשר מים מסופקים ומאבדים באופן רציף לאורך זמן, אמר אהרונסון.
המחקר גם מבחין בין אזורים מוצלים לצמיתות לבין "מלכודות קרח" אמיתיות – אזורים קרים מספיק כדי לשמר קרח כל השנה. בעוד שמכתשים רבים בקטבים חשוכים, חלקם מקבלים חום שיורי מהשטח שמסביב, מה שמונע הצטברות קרח לטווח ארוך.
"ככל שאזור נתון היה מלכודת קרח זמן רב יותר, כך הוא צבר יותר קרח", הסביר אהרונסון. על ידי מיפוי מתי מכתשים הפכו מוצלים וקרים מספיק, הצוות קבע אילו אתרים סביר ביותר להכיל הפקדות קרח גדולות.
ניתוח זה עיצב מחדש הנחות קודמות לגבי מיקומים מרכזיים. מכתש שקלטון, שנחשב זמן רב ליעד עיקרי, היה מוצל במשך מיליארדי שנים אך הפך למלכודת קרח אמיתית רק לפני כ-500 מיליון שנה. לעומת זאת, מספר מלכודות קרח ותיקות יותר ליד הקוטב הדרומי, כולל מכתש הווירת', נותרו יציבות במשך יותר מ-3.3 מיליארד שנים, מה שהופך אותן למועמדות מבטיחות יותר.
ממצאים אלו מספקים הנחיה למשימות קרובות לנחיתת אסטרונאוטים ליד הקוטב הדרומי ובהמשך להקמת בסיס ירחי קבוע. "ההוכחה המוזהבת לקיומו של קרח על הירח תהיה דגימה ממנו", אמר אהרונסון. "זה יאפשר לנו להשוות את ההרכב הכימי של מים על הירח עם זה שעל פני כדור הארץ".
המחקר גם שופך אור על מקורות פוטנציאליים של מים ירחיים. באמצעות מודל פשוט, חוקרים שקלו כיצד מים מועברים, נאבדים ומתפזרים על פני השטח. התוצאות מרמזות על כך שהאספקה והאובדן מתרחשים במהירות יחסית, מה שמצביע על מערכת דינמית. מקורות אפשריים כוללים פליטת גזים וולקניים, תגובות כימיות המונעות על ידי רוח השמש, ופגיעות חוזרות ונשנות של שביטים או אסטרואידים לאורך מיליוני שנים. הראיות מצביעות על תורמים מרובים ומתמשכים ולא על מקור יחיד.
"מציאת מים מחוץ לכדור הארץ בצורה נוזלית ושימושית היא אחד האתגרים החשובים ביותר באסטרונומיה", אמר אהרונסון. "משימות ירחיות מתוכננות עשויות לעזור לנו לקבוע את מקור המים על הירח, אך הן גם יכולות ללמד אותנו הרבה יותר".
על ידי איתור מלכודות הקרח הוותיקות והיציבות ביותר, המחקר מסייע למתכנני משימות לבחור אתרי נחיתה עם הסבירות הגבוהה ביותר לקרח, ובכך להפחית חקירות יקרות של ניסוי וטעייה.
