מאת אדי כהן • 5 במרץ 2026
השקט המחריש שמכסה כעת את המטרופולין העצום של טהרן הוא יותר מסתם היעדר פיזי של מנהיג פוליטי; זהו ריסוקו של מגן תיאולוגי שעמד על תילו במשך כמעט חצי מאה. עם חיסולו של עלי חמינאי, המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית, העולם עד למעבר טקטוני בנוף הגיאופוליטי.
עם זאת, להסתכל על אירוע זה דרך עדשה מודרנית בלבד – עדשה של כטב"מים, פריצות מודיעיניות והגמוניה אזורית – פירושו לקרוא באופן יסודי את הדופק של המזרח התיכון.
כדי להבין מדוע רחובות דרום ביירות מייללים ומדוע "ציר ההתנגדות" חש צמרמורת קיומית, יש להביט ארבעה עשר מאות שנים אחורה. יש לנסוע אל האבק, סלעי הבזלת ומטעי התמרים של נווה מדבר עתיק בשם ח'ייבר. נפילתו של חמינאי אינה רק אבן דרך צבאית; זהו סגירתו הדרמטית של מעגל היסטורי שהחל בשנת 628 לספירה. עבור אלה שמכירים את ההיסטוריה, זוהי התגובה היהודית האולטימטיבית למותו של הגיבור הידוע כ"מרחב היהודי".
תמונה מאת אדי כהן
צל האביר היהודי
מעטים מאוד במערב המודרני – או אפילו בקהילה היהודית העולמית – שמעו את השם מרחב אבן אבי זיאנב. אך בתודעה האסלאמית, במיוחד במסורת השיעית, מרחב הוא טיטאן. הוא היה מגן ח'ייבר, נווה מדבר פורה ועשיר בצפון-מערב מדינה, במה שהיום ערב הסעודית. במאה ה-7, ח'ייבר הייתה הלב הפועם של הכוח היהודי בחצי האי ערב, חברה מתוחכמת של שבטים יהודיים שחיו בתוך שבעה מבצרים אבן עצומים ומחוברים: אל-נעיים, אל-קאמוס ואל-שיק, בין היתר.
במרכז הכוח הזה עמד מרחב. המסורת מתארת אותו כ"ענק יהודי", אביר בעל כוח על-טבעי שלבש שריון כפול, טורבן כפול וקסדה מגולפת מאבן. על חרבו האגדית, אזהרה מצמררת הזהירה את כל המתמודדים: "זהו חרבו של מרחב – מי שטועם ממנה, מת". מרחב לא היה רק חייל; הוא היה סמל להתנגדות יהודית. הוא ייצג עידן שבו יהודים לא היו נתינים, אלא אדונים לגורלם המבוצר בלב החיג'אז.
השבטים היהודים של ח'ייבר היו חקלאים וסוחרים עשירים, מוגנים על ידי חומות שנחשבו בלתי חדירות. הם חיו ברשת של מצודות שנבנו על גבעות געשיות גבוהות, מוקפות בשדות תמרים ודגנים. עבור התנועה האסלאמית העולה במדינה, ח'ייבר הייתה האתגר האולטימטיבי – "אימפריה יהודית" שסירבה להיכנע.
נס השער: היסוד השיעי
המצור על ח'ייבר בשנת 628 לספירה נותר ללא הכרעה במשך שבועות. המגינים היהודים הדפו בהצלחה גל אחר גל של התקפות מחומות הבזלת הגבוהות שלהם. נקודת המפנה הגיעה כאשר הנביא מוחמד הכריז כי דגל האסלאם יינתן לאיש "שאוהב את אללה ואת שליחו, ואשר אללה ואת שליחו אוהבים אותו".
האיש הזה היה עלי אבן אבי טאלב – בן דודו וחתנו של הנביא והפטריארך הרוחני של הדת השיעית. בדו-קרב שהונצח באלף שנות שירה, אמנות וזמרה ליטורגית שיעית, עלי התמודד מול מרחב בקרב יחיד. במכה שעלתה על יכולת אנושית, חרבו של עלי, זולפיקר, פילחה את קסדתו וראשו של מרחב.
אך הסמל המתמשך ביותר של אותו יום – זה שמניע את התודעה האיראנית כיום – היה השער. ההיסטוריוגרפיה האסלאמית טוענת ששער הברזל הראשי של המבצר היה כה עצום עד שארבעים איש לא יכלו להזיזו. על פי האגדה, עלי, מונע על ידי "כוח אלוהי" (קווט-א-אילהי), קרע את השער מצירים האבן שלו בידיים חשופות והשתמש בו כמגן ענק בזמן שהוביל את ההסתערות אל העיר. עם מותו של מרחב והריסת השער, הקהילה היהודית נכנעה לתבוסה מוחצת, אירוע שסימן את תחילת הגירוש האתני שלהם מחצי האי ערב.
"ח'ייבר, ח'ייבר, הו יהודים": הנשק של ההיסטוריה
במשך ארבעה עשר מאות שנים, זיכרון זה הופעל ככלי פסיכולוגי נגד העם היהודי. ההמנון "ח'ייבר, ח'ייבר, הו יהודים, צבא מוחמד ישוב" אינו רק סיסמה קצבית. זהו מרכיב מרכזי בעצרות חיזבאללה בביירות, בסרטוני תעמולה של משמרות המהפכה בטהרן, ובהפגנות נגד ישראל ברחובות לונדון וניו יורק.
הסמליות מכוונת. היא נועדה להזכיר ליהודים המודרניים את פגיעותם ההיסטורית ולהציג את מדינת ישראל המודרנית כ"מבצר" זמני שיפגוש בסופו של דבר את אותו גורל כמו מצודותיו של מרחב. עבור הרפובליקה האסלאמית, המאבק נגד ישראל מעולם לא היה קשור ל-1948 או 1967; זו הייתה שחזור אלוהי של ניצחונו של עלי על מרחב במאה ה-7. הם ראו את עצמם כיורשיו של עלי, שנועדו לשבור את שערי ה"מבצר הציוני".
חמינאי: סגן האימאם הנסתר
זה מביא אותנו לעלי חמינאי. כדי להבין את משקל חיסולו, יש להכיר בכך שהוא מעולם לא נתפס על ידי תומכיו כפוליטיקאי גרידא או אפילו כדיקטטור טיפוסי. תחת דוקטרינת וילאיית אל-פקיה (משטרת החכם), חמינאי היה "סגן האימאם הנסתר".
בתפיסה השיעית, הוא היה הסמכות הרוחנית והפוליטית העליונה בעולם, אדם שרבים האמינו כי התייעץ ישירות עם המהדי (המשיח). הוא היה "המגן הגדול" של הדת השיעית, זה שהוטלה עליו המשימה לממש סוף סוף את הבטחת ח'ייבר. בעיני חסידיו, הוא היה עלי אבן אבי טאלב של ימינו, המוביל את "ציר ההתנגדות" נגד "צאצאי מרחב". אין דמות ביהדות שמשתווה למעמדו – שילוב של מלך, אפיפיור ונביא.
המהפך הגדול: היהודים פורצים את השער
חיסולו של חמינאי על ידי צאצאי עמו של מרחב ריסק את הנרטיב התיאולוגי הזה. לראשונה מזה ארבעה עשר מאות שנים, ה"שער" נקרע מהצד השני. כאשר המדינה היהודית מגיעה ללב טהרן – "ח'ייבר החדשה" – ומפילה את הסמכות העליונה של הדת השיעית, זה יותר מאשר התנקשות. זוהי הדגמה לכך שתקופת חוסר ההגנה היהודית הסתיימה.
ההגנה ה"על-טבעית" שהנהגת השיעית טענה כי היא מחזיקה בה, נעלמה בענן של מציאות מונחית דיוק. הילת הבלתי-מנוצחות שבנתה משמרות המהפכה סביב "המנהיג העליון" שלה נחשפה כקליפה ריקה. זהו רגע ה"אנטי-ח'ייבר" האולטימטיבי. היהודים לא חיכו ש"צבא מוחמד" יחזור; הם הלכו למקור האיום ושברו בעצמם את צירים המשטר.
הוואקום התיאולוגי
השאלה העומדת כעת בפני המזרח התיכון היא שאלה של נרטיב וזהות. כיצד ישפיע מותו של חמינאי על עתיד הסכסוך בין השיעים ליהודים? מיד לאחר מכן, יש הלם מוחלט. העולם השיעי איבד את "המגן הגדול" שלו. אובדנו של חמינאי הוא טראומה החורגת ממותו של גנרל כמו קאסם סולימאני או מנהיג פרוקסי כמו חסן נסראללה. זה פוגע בלב הזהות השיעית עצמה.
האם זה אומר שהסכסוך הדתי יתעצם, או שהריסוק של מיתוס ה"בלתי-מנוצחות" יוביל לקריסת הרוח המהפכנית? במשך מאות שנים, היהודים היו "המופסידים" בסיפור האסלאמי של ח'ייבר. היום, התפקידים התחלפו. "קורי העכביש" – מונח שבו השתמש נסראללה לתיאור ישראל – התגלו כעשויים מפלדה, בעוד "מבצר טהרן" התגלה כנקבובי כמו חולות המדבר.
עידן חדש של סיסמאות
במשך דורות, האזנו להמנוניהם של ח'ייבר. אולי הגיע הזמן שהעולם היהודי יפתח נרטיבים נגדיים משלו. אם הם משתמשים בהיסטוריה כדי להפחיד אותנו, עלינו להשתמש בהיסטוריה כדי להזכיר להם את המציאות החדשה. אולי הצעקה החדשה שאמורה להדהד באולמות ההיסטוריה היא: "טהרן, טהרן, זכרי מה עשו חיילי ישראל". חורבות המצודות היהודיות העתיקות בח'ייבר עדיין עומדות היום בערב הסעודית – אנדרטאות שקטות, מבזלת, לתרבות שנפלה ופעם נכחדה. בעוד "ציר ההתנגדות" מחפש כוכב צפון חדש, העולם צופה לראות אם הרפובליקה האסלאמית תלך בדרכן של אותן מצודות עתיקות אל חורבות ההיסטוריה.
המעגל שהחל עם מותו של מרחב נסגר עם מותו של חמינאי. "השערים הבלתי חדירים" נפרצו שוב, והפעם, האביר היהודי הוא זה שנשאר עומד. החוב של 1,400 השנים שולם במלואו, והיסטוריה של המזרח התיכון נכתבה מחדש באש ההווה.