ירושלים, 20 במאי 2026 (TPS-IL) – כאשר משברים בקנה מידה גדול כמו מלחמה משבשים מערכות לאומיות, קהילות מקומיות הופכות לעתים קרובות לעמוד השדרה של חיי היומיום. חוקרים ישראלים מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן-גוריון מצאו שתושבים וארגוני שכונות נכנסים לעתים קרובות כדי לתחזק שירותים חיוניים כאשר מבני ממשל רשמיים נמצאים תחת לחץ.
המחקר מצא שתושבים שפונו מרצועת עזה ומהגבול הצפוני, כמו גם הערים שקלטו אותם, פיתחו מעורבות אזרחית חזקה יותר באופן משמעותי מבחינת התנדבות.
"מה שראינו הוא שבשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, קהילות יצרו מעין תחליף למדינה כדי לשמר רציפות, ובמקומות רבים הן הצליחו בכך הרבה יותר מהמדינה", אמר החוקר הראשי ד"ר נועם ברנר ל"שירות העיתונות של ישראל". "ומה שחשוב במיוחד הוא שהקהילות הללו לא רק שרדו את השפעת המלחמה. אנחנו למעשה רואים אותן מתחזקות כתוצאה מהמלחמה".
הממצאים, שפורסמו בכתב העת המדעי "Urban Studies", מצביעים על החשיבות הגוברת של מה שהוא תיאר כ"אזרחות עירונית", צורה של השתתפות אזרחית שמתעוררת כאשר מנגנוני ממשל רגילים מתחילים להתערער, במיוחד במצבי חירום כמו מלחמה או עקירה המונית.
המחקר התבסס על סקר ארצי של 906 תושבים ב-88 ערים ועיירות בישראל, יחד עם 24 ראיונות עומק עם מנהיגים קהילתיים שהיו מעורבים בתגובות חירום מקומיות במהלך המלחמה.
בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, עשרות אלפי ישראלים מקהילות הגבול הסמוכות לעזה ולבנון פונו מבתיהם, רבים למשך חודשים. רשויות מקומיות, מרכזים קהילתיים וקבוצות התנדבות ברחבי הארץ נאלצו לאלתר פתרונות לדיור, חינוך, טיפול בילדים, חלוקת מזון ותמיכה פסיכולוגית, בעוד סוכנויות ממשלתיות נאבקו להגיב. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בפברואר מצא שבלי גיוס מתנדבים, רשויות בערים רבות לא היו מסוגלות לעמוד בצרכים הבסיסיים ביותר של המפונים.
המחקר מצא כי תושבים שפונו הפגינו עלייה של 15% עד 20% במעורבות קהילתית בהשוואה לאוכלוסיות באזורים שלא פונו.
בניגוד לציפיות שהעקירה תחליש מבנים חברתיים, החוקרים מצאו שקהילות רבות הפכו למגובשות יותר במהלך המשבר.
"כאשר הממשל כושל, קהילות מקומיות מסוגלות להיכנס לוואקום ולסייע בתחזוקת פונקציות חיוניות. המדינה רחבה מאוד, בעוד שקהילות מקומיות נמצאות בעמדה טובה יותר לזהות ולהגיב לצרכים ספציפיים במהלך חירום", אמר ברנר.
החוקרים זיהו שני דפוסים שונים של גיוס. קהילות באזורי סכסוך נטו להתמקד בצרכי הישרדות מיידיים כמו טיפול בילדים, ביטחון מקומי ולוגיסטיקת חירום. לעומת זאת, ערים במרכז ישראל שאירחו מפונים הדגישו התנדבות ומאמצי תמיכה רחבים יותר המיועדים למשפחות המפונים.
ברנר סיפר ל-TPS-IL כי מתאם קהילתי בצפון אמר לחוקרים: "אנשים באו אלינו ואמרו, 'תנו לי משהו לעשות. אני רוצה להיות חלק מזה'. הצורך להתחבר היה בכל מקום, זה היה כמו דחף פיזי".
המחקר טוען שתגובות אלו היוו יותר מיוזמות התנדבות זמניות. במקום זאת, מוסדות מקומיים הפכו למעשה למערכות ממשל חלופיות, במיוחד בתחום הביטחון ופעילויות למשפחות המפונים.
תפקיד מרכזי בתהליך זה מילא רשת המרכזים הקהילתיים בישראל, אשר הסתגלו במהירות לתנאי מלחמה על ידי תיאום מתנדבים, ארגון שירותים ופעולה כמרכזים מקומיים לאוכלוסיות מפונות.
על פי המחקר, הממצאים מציעים שיש לראות במרכזים הקהילתיים לא רק מוסדות פנאי או שירות, אלא כתשתית אזרחית קריטית בזמן חירום.
המאמר הצביע על דפוסים דומים שנראו במהלך משבר הפליטים האירופי ב-2015, כאשר רשויות מקומיות הרחיבו הגנות לפליטים, ובערים בארה"ב שבהן רשויות מקומיות וקבוצות קהילתיות מובילות לעתים קרובות תגובות לאסונות טבע לפני שמערכות פדרליות מתגייסות.
"יש להקצות יותר סמכויות ומימון לקהילות מקומיות. זה עוזר לכולם", אמר ברנר.