חיי אזרחיים מחוץ להישג ידם של חיילי המילואים הישראלים החוזרים

מאת פסח בנסון • 21 באפריל 2026 ירושלים, 21 באפריל 2026 (TPS-IL) – לאחר חודשים בשדה הקרב, רבים מאנשי המילואים הישראלים חוזרים הביתה רק כדי לגלות שהחיים הרגילים מרגישים רחוקים – ושאפילו צורות ההרפיה הפשוטות ביותר כבר לא באות באופן טבעי.

מחקר חדש מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב מציע שהמאבק השקט הזה נושא השלכות מעבר לרווחה האישית. במדינה שמסתמכת במידה רבה על אנשי מילואים שחוזרים שוב ושוב בין מלחמה לחיים אזרחיים, חוסר היכולת "לכבות" באופן מלא עלול להשפיע על ההתאוששות, יציבות כוח העבודה, חיי המשפחה והמוכנות הצבאית.

"פעילויות פנאי הן כלי שיקום חיוני המסייע לחיילים לבנות מחדש את תחושת הזהות שלהם ולחזור לחיים מלאים", אמרו הושע אהרון ונטנאל יהוד אליה, חוקרי הסטודנטים שעומדים מאחורי המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Leisure Studies.

שני הגברים הם אנשי מילואים בעצמם. אהרון, בן 27, שירת יותר מ-300 ימים מאז החלה המלחמה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, בעוד אליה, בן 26, צבר גם הוא למעלה מ-300 ימים בחזיתות מרובות. המחקר שלהם, שנערך בהנחיית פרופסור אמיר שָׁנִי, מבוסס על 25 ראיונות עומק עם לוחמי מילואים בגילאי אמצע שנות ה-20 עד תחילת שנות ה-40, שלכל אחד מהם לפחות 100 ימי שירות בין 2023 ל-2025.

מה שעולה הוא דפוס עקבי של שיבוש: פעילויות שבעבר סידרו את חיי היומיום – ספורט, תחביבים, בילוי חברתי – לעיתים קרובות מרגישות רחוקות או חסרות משמעות לאחר שירות קרבי ממושך.

אורי, סטודנט לאמנות בן 24, סיפר שנהג לצייר מספר פעמים בשבוע כאמצעי להירגע. לאחר שחזר מהשירות, הוא גילה שאינו מסוגל יותר להתחיל. "לא מצאתי את היכולת לשבת ולצייר", אמר, ותיאר כיצד זמנו הפנוי הפך מוצף בשגרות פסיביות.

דין, בן 25, ששיחק בעבר כדורגל באופן קבוע, אמר שגם צפייה במשחקים כבר לא מעוררת בו רגש. "אני לפעמים צופה, אבל בלי להתלהב... זה כאילו משהו כבה", אמר, והצביע על "רעש רקע" מתמיד בראשו מאז הלחימה.

החיים היומיומיים כבר לא מרגישים מוכרים

לדברי החוקרים, הניתוק הזה משקף מחסומים פסיכולוגיים עמוקים יותר. "הקרב השאיר תחושה מתמשכת של חוסר מנוחה נפשי שהקשה על ההרגעה", אמר אהרון. "ירידה בעניין ועייפות פסיכולוגית גרמו לפעילויות פנאי שנהנו מהן להרגיש בלתי נגישות או לא רלוונטיות".

חלק מאנשי המילואים תיארו גם תחושת אשמה, ואמרו שרגעים של הנאה הרגישו לא הולמים בזמן שאחרים עדיין נלחמים. רבים הגיבו בכך שהתמסרו לעבודה, ללימודים או למחויבויות משפחתיות במקום זאת.

"בעוד שאף אחד מהמשתתפים לא דיווח על אבחנה רשמית של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, רבים תיארו תסמינים הקשורים בדרך כלל לדחק פוסט-טראומטי – חוסר מנוחה, חרדה ונסיגה", אמר אליה.

עבור החוקרים, ההשלכות חורגות מעבר לקושי אישי. מערך המילואים של ישראל תלוי בגיוסים חוזרים, לעיתים קרובות עם זמן מוגבל להתאוששות. ללא הפוגה מספקת, הלחץ הפסיכולוגי עלול להצטבר.

המחקר מצא שרשתות תמיכה בלתי פורמליות – משפחה, חברים ועמיתים – ממלאות תפקיד מכריע בסיוע לאנשי מילואים להתחבר מחדש לחיי היומיום.

"אנחנו לא רובוטים. מגיע לנו גם לנשום", אמר אחד המשתתפים.

שָׁנִי אמר שהממצאים צריכים לעורר חשיבה מחדש בקרב קובעי המדיניות. "מצאנו שהקשיים העיקריים הם קהות רגשית, מתח מתמיד שלא עוזב, חוסר זמן ועול המחויבויות המשפחתיות והעבודה", אמר.

ברמה המדיניות, ההשלכה הברורה ביותר היא שהשילוב מחדש אינו יכול להסתיים בתעסוקה או בשירותי בריאות הנפש. ממשלות נוטות להתמקד במשרות, בסיוע כספי ובטיפול קליני, אך מחקר זה מדגיש שכבה חסרה: מסלולים מובנים חזרה לחיים היומיומיים, כולל פנאי מסובסד ומסגרות שמחברות מחדש את אנשי המילואים למעגלים חברתיים.

עבור הצבא, הממצאים מצביעים על בעיית מוכנות. אנשי מילואים שחוזרים לשירות מבלי לעבור הפוגה מלאה נושאים עמם עייפות מצטברת שעלולה לשחוק את הביצועים והחוסן. המחקר מציע להתייחס לזמן השבתה כחלק מההתאוששות המבצעית, ולא רק כחופשה אישית.

המחקר מציע גם שכאשר אנשי מילואים חוזרים לכוח העבודה, מעסיקים עשויים להזדקק לכייל מחדש ציפיות. עובדים עשויים להיות פיזית בחזרה אך להישאר עמוסים נפשית. צעדים כמו לוחות זמנים גמישים, עומסי עבודה מופחתים ופעילויות חברתיות הנתמכות על ידי המעסיק יכולים לעזור להקל על המעבר.

"המסקנה העיקרית שלנו", אמר שָׁנִי, "היא שפנאי אינו מותרות עבור לוחמים. זהו כלי שיקום חיוני המסייע להם לבנות מחדש את תחושת הזהות שלהם ולחזור לחיים מלאים".