מאת שלומית אייל • 13 באפריל 2026
ירושלים, 13 באפריל 2026 (TPS-IL) – מצאתי את בת-שבע שוכבת במיטתה במקלט תת-קרקעי בקרית שמונה, הטלוויזיה דולקת לידה, תוכנית אירוח ממלמלת ברקע. אין חלונות, אין אור טבעי, רק זמזום קבוע של נורות פלורסנט המטילות זוהר חיוור על החדר. המקלט נקי ומסודר, ושורה של מיטות מסודרות נמתחת לאורך הקיר. בת-שבע, ששערה האפור נראה מעל שמיכה ורודה מתוחה עד לחזה, לבדה עם הטלוויזיה. זה מכה בי שהיא לא ראתה את השמש כבר יותר מחודש.
האישה המבוגרת נשארה בתוך מקלט ציבורי מאז שהלחימה החלה בתחילת מרץ. היא יוצאת רק לרגעים קצרים כדי להתקלח בבית של שכן מעל המקלט, ואומרת שהפחד מונע ממנה לחזור לביתה ברחוב. "יש לי תחושה רעה כשאני יוצאת, שאם אני אצא, משהו יקרה לי", היא מסבירה.
ביקרתי בקרית שמונה, העיר הצפונית בישראל שחזרה לקצב של אזעקות בלתי פוסקות וחיי מקלטים לאחר שהלחימה עם חיזבאללה חודשה בתחילת מרץ. הרחובות שקטים, העסקים סגורים, ורוב המפגשים מתרחשים במרחבים מוגנים ולא בבתים או בבתי קפה.
לפני המלחמה, קרית שמונה הייתה עיר תוססת בת 24,000 תושבים. כעת, מוערך שמחצית מהאוכלוסייה לא חזרה לאחר שפונו בשנת 2023.
דיברתי עם מספר תושבים שנשארו או חזרו לאחרונה, כל אחד מתאר דרך שונה לחיות עם פחד, היקשרות ואי-ודאות.
ברוריה, בת 61, שוהה במקלט עם נכדה, תלמיד כיתה א'. מסעדת ילדיה סגורה כבר חודשים. היא פונתה בשנת 2023 כאשר חיזבאללה החל לירות רקטות לעבר צפון ישראל בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. ברוריה נשבעה שהיא לא תתפנה שוב.
"אנחנו חולמים לשרוד ולהיות עמידים, אבל הם צריכים ללכת עד הסוף ולא לעשות הפסקת אש באמצע ועוד שנתיים של מלחמה. אני לא אעזוב את קרית שמונה כי נולדתי כאן, זה הבית שלי, ואני לא מוכנה לעזוב אותו", היא מתעקשת.
נכדה יושב בשקט ליד שולחן, צופה בריכוז בפנדה מצוירת בטאבלט.
"הילד כאן לבד, קשה לו, הוא לא פוגש חברים", אמרה ברוריה.
ברוריה עוצרת, פונה לנכדה ושואלת את שם בית הספר שלו.
"אני לא יודע", הוא מושך בכתפיו, מבלי להסיר את עיניו מהמסך.
לגבי הפסקת אש, היא אומרת: "אנחנו כאן ונסבול במקלטים וכל מה שצריך, עד הסוף. הפעם אנחנו לא מוותרים".
אביתר הוא אב צעיר לשניים שחזר מהפינוי לפני שנה. מצאתי אותו ואת משפחתו מחוץ לבית הוריו, שם הם פוגשים מונית. המשפחה נוסעת לטבריה ל"חופשה" בת ארבעה ימים שכל תושבי העיר זכאים לה. למה בית הוריו? ללא חדר ביטחון בביתו, משפחתו של אביתר מתחלפת בין בית הוריו לבית הורי אשתו.
"חזרנו מהפינוי לפני שנה, ושוב במציאות שאנחנו צריכים לצאת להתאוורר במלון לכמה ימים. אנחנו לא רוצים להתפנות", הוא אומר. "למה לא לעזוב? אנשים טובים. נולדתי כאן, אשתי, הוריי, סביי, אנחנו מושרשים כאן. קשה לעזוב בית שאתה אוהב ושמח בו".
מזוודות ועגלת תינוק נדחסו לתא המטען. חמש דקות לאחר שהמונית נעלמה מהעין, נשמעה אזעקה ואחריה בום מעל. המציאות של קרית שמונה לא עוצרת לאף אחד.
אסתר, בשנות השישים לחייה, גרה בעיר כל חייה ואומרת שלא תתפנה שוב. "הייתי במלון טוב שנה וחצי, אבל חייתי מתוך מזוודות", היא אומרת. "אנחנו צריכים רק ביטחון כאן – כל השאר זה חיים טובים".
כעת, אחר הצהריים מאוחרים. בגן שעשועים מקורה וממוגן, כעשרה ילדים נעים בין מגלשות, מזרנים מרופדים ומשחקים שונים, קולם מהדהד מהקירות המחוזקים. אם חד-הורית, שביקשה לא להזדהות, יושבת בקרבת מקום בזמן שבתה משחקת בציוד.
"אני כאן מאז הבוקר", היא אומרת בהשלמה עייפה.
האם מלמדת שיעורי חינוך מיוחד בזום ואומרת שבתה מבלה שעות מול מסכים.
"הילדים עוברים מבית לבית, לטלוויזיה, לטאבלט, לטלפון", היא אומרת.
קרית שמונה היא הנקודה הצפונית ביותר בישראל, והיא אומרת שרעש המלחמה קבוע.
"זה נורא לחיות ככה. הרעש, המטוסים, אין לי בעיה שאנחנו יורים שם, אבל הרעש נורא. הילדה בת השש יכולה להבחין אילו יריות שלנו ואילו שלהם, אילו מיירטים, אילו כטב"מים".
בקרית שמונה, המלחמה אף פעם לא באמת מחוץ לטווח השמיעה.