מאת שלהבת אייל • 5 במאי 2026
ירושלים, 5 במאי 2026 (TPS-IL) — מהדרך המתפתלת המובילה במעלה ההר אל קיבוץ אדמית, נפרש מראה פסטורלי. גם מעבר לגדר הגבול הלבנונית, גבעות ירוקות מתגלגלות למרחוק.
אך למרות הנוף המרגיע, מציאות המלחמה פולשת שוב ושוב.
קיבוץ אדמית שוכן בסמוך לגבול ישראל עם לבנון, שם ארגון הטרור חיזבאללה, הנתמך על ידי איראן, משבש את חיי היומיום באמצעות ירי רקטות וכטב"מים כמעט יומיומי מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.
"אני קמה כל בוקר ואומרת – אני בגן עדן, באמת", אמרה יעל, אם לשלושה. "אני יושבת כאן ואומרת – אני בגן עדן. עד שהסירנה והפיצוצים מרעידים את נשמתי".
בעוד שחלק מהתושבים המתגוררים לאורך הגבול הצפוני לא חזרו לקהילותיהם מאז החלו ההתקפות ב-2023, רבים אחרים חזרו כדי לבנות מחדש את חייהם. אך הם סיפרו לשירות העיתונות של ישראל כי התשישות הפכה לחלק מחיי היומיום.
"זה לא נורמלי – זה כמעט בלתי אפשרי", אמרה יעל.
היא סיפרה שילדיה הגדולים, שכבר עוצבו על ידי בידוד תקופת הקורונה, בילו חלק ניכר מהמלחמה בביתם, לומדים מרחוק.
"בשנה שעברה, בזמן שכל השאר במרכז הארץ חזרו לשגרה, אנחנו עדיין היינו בזום", אמרה. "אנשים שואלים למה הילדים שלי עדיין בבית. הם לא מבינים מה אנחנו עוברים כאן".
חיים בין סירנות
עבור רבים מהתושבים, שמירה על שגרה הפכה הכרחית וגם לצורה של חוסן.
מיקו לוי, חקלאי ממושב שתולה הסמוך, ממשיך לעבוד למרות הסכנה. "אני עובד כל יום, גם עכשיו בזמן המלחמה", אמר לוי בזמן שהעביר ביצים במשאית. "זה חיוני – זה הפרנסה של כולם".
לוי תיאר מקרים של כמעט-נפגעים ונזק ישיר ללול התרנגולות שלו.
"פגזים נפלו לידי יותר מפעם אחת, במרחק עשרות מטרים בלבד", אמר. "אחד פגע בלול שלי וכל הלהקה הושמדה. תיקנתי אותו והמשכתי לעבוד".
למרות המלחמה, כמעט כל תושב שנחקר תיאר את האזור כ"גן עדן".
מישה ניטישינסקי, שעלה לישראל עם משפחתו מרוסיה, אמר שההתיישבות בשתולה הייתה החלטה מכוונת המבוססת על שיקולים ארוכי טווח.
"אנחנו אוהבים את צפון ישראל ואת האווירה הכפרית כאן", אמר. "האזור הזה יפהפה, שונה מאוד משאר הארץ".
גורי עזים בלול במושב שתולה, ליד גבול לבנון ב-30 באפריל 2026. צילום: יואב דודקביץ'/TPS-IL
עבור תושבים ותיקים, המצב הנוכחי הוא חלק מדפוס היסטורי רחב יותר.
אלישבע כהן-רזי ממושב אבן מנחם, אמה של יעל, תיארה מחזוריות חוזרת של אלימות שעיצבה את החיים באזור במשך עשורים.
"יש לי זיכרונות מגיל שלוש – חפירת תעלות בחצר, ריצה למקלטים בלילה, לימודים למבחנים במקלטים, איבוד בני משפחה", סיפרה אלישבע ל-TPS-IL. "ועכשיו זה קורה שוב. את לא מאמינה שאת עדיין במצב הזה".
"התאהבתי במקום הזה"
פינויים שנמשכו חודשים הותירו רבים מהתושבים חסרי בית, וכפו על משפחות מלונות ודיור זמני הרחק מקהילות הגבול שהן מתארות כביתן.
שולי אור מאדמית סיפרה שהיא פונתה פעמיים לפתח תקווה.
"אנשים אמרו לי, 'את משוגעת, למה את גרה כאן לבד?'", אמרה אור. "אבל למקום הזה יש את האוויר הכי טוב והנוף פנורמי מדהים".
כדי לפרנס את עצמה, היא החלה להשכיר את ביתה למבקרים.
"אנשים באו ונהנו מהבית, מהנוף ומהאוויר", אמרה.
ואז קולה נעשה כבד יותר.
"זה מורכב", אמרה אור בנשימה כבדה.
"בגילי, כבר עברתי את חיי", הסבירה. "אבל אני שואלת את עצמי, 'מה – אין עתיד, אין תקווה, אין חלום?' אני מצטערת שאני לא אופטימית יותר, אבל קשה להיות אופטימית".
שולי אור (משמאל) מקיבוץ אדמית מבקרת את ציבית מלכה בחנות בגדי היד השנייה החדשה שלה במושב שתולה ב-30 באפריל 2026. צילום: יואב דודקביץ'/TPS-IL
ביום פתיחת חנות בגדי היד השנייה שלה באדמית, ציבית מלכה קיבלה את פני המבקרים בחום כשבגדים צבעוניים התנדנדו על קולבים ופעמוני נוי צלצלו בעדינות ברוח.
לאחר מאבק של 20 שנה להביא ילדים לעולם, מלכה ובעלה עברו לאדמית. זמן קצר לאחר מכן, הם קיבלו בברכה בן זכר.
"התאהבתי במקום ובאנשים המדהימים כאן", אמרה.
"היית מתעורר בבוקר, הולך לעבודה וחוזר הביתה לילדים. זו הייתה שגרה", אמרה מלכה. "היום, אתה לא יודע מה קורה. אתה מתעורר ויש סירנה או אין סירנה, בית ספר או אין בית ספר. הכל לא בטוח, ועם כל זה, אני עדיין צריכה להפעיל את העסק".
מלכה הקישה בתנועת פטיש בידה והוסיפה: "אתה מרגיש כמו שניצל שממשיכים להכות בו ולהפוך אותו לדק יותר ויותר. למרות שאני אמורה להיות שמחה, יש ימים שזה באמת קשה".
כשבזמן שאור ומלכה התחבקו ושיתפו את סיפוריהן, בום חזק הרעיד לפתע את החנות.
הנשים אחזו זו בידה של זו בחוזקה.
"יכול להיות שתהיה סירנה", אמרה מלכה בשקט.
"אני מקווה שזה לא נפל באזור הזה", השיבה אור בשקט.
למרות חוסר הוודאות, יעל עדיין אוחזת בתקווה לעתיד.
"בפנטזיה שלי, יש שלום עם לבנון", אמרה. "אנחנו הולכים לאכול חומוס בביירות".
