מאת איתן אלחדז-ברק • 20 במרץ 2026
ירושלים, 20 במרץ 2026 (TPS-IL) – ביום חמישי קריר בירושלים, את פתיחת האביב ציינו לא בחגיגה פרועה, אלא בהתכנסות שקטה ומכוונת, שעיצבו אותה בצורה שווה הצער והתקווה. ישראלים איראנים ואורחיהם התכנסו במוזיאון האמנות האסלאמית כדי לקבל את הנורוז, ראש השנה הפרסי, בצל המלחמה.
כשעה לפני הגעת האורחים, אזעקות נשמעו ברחבי ירושלים, והכריחו אנשים להיכנס למקלטים. אך החגיגה החלה בזמן.
נורוז, שמשמעותו "יום חדש" בפרסית, הוא פסטיבל עתיק המציין את היום הראשון של האביב ואת השוויון האביבי. החג, הנחגג למעלה מ-3,000 שנה ברחבי איראן ומרבית מרכז אסיה, מסמל התחדשות, לידה מחדש וניצחון האור על החושך. משפחות מתכנסות באופן מסורתי סביב שולחן ה"הפת-סין", חולקות ארוחות חגיגיות, ופותחות את השנה בטקסים שמטרתם להזמין בריאות, שגשוג ומזל טוב.
אך לצד הביצים הצבועות, התפוחים, השום, הסומאק, המטבעות, הנרות – חשמליים כאמצעי בטיחות – ונבטי החיטה שגדלו בקפידה, שולחן ההפת-סין של הלילה נשא גם את משא הדיכוי. מוצגות בו גם תמונות של איראנים שנהרגו על ידי המשטר – שנבחרו במכוון לשמות המתחילים באות פרסית S. התוספת הפכה את התצוגה למה שכמה מהמשתתפים כינו "האשט-סין" – אלמנט שמיני המדבר על זיכרון.
"מאוד קשה השנה", אמרה הפעילה החברתית מיקי יצחקניה, שעמדה ליד השולחן. "אנחנו לא באמת חוגגים. אנחנו מציינים, זוכרים, מחזיקים מעמד". היא הצביעה על הנבטים הירוקים. "בדיוק כפי שהצמח הזה גדל, אנחנו מאמינים שאיראן תגדל שוב. שהיא תקום".
הערב משך קהל מעורב של ישראלים ילידי איראן, דורות צעירים שגדלו בישראל, ואישי ציבור המעורבים בתקשורת בשפה הפרסית. קהילת דוברי הפרסית בישראל מוערכת בכ-250,000 איש, אם כי רק כ-50,000 מהם חיו בפועל באיראן. השיחות עברו בקלות בין עברית לפרסית, בין זיכרון אישי למציאות פוליטית.
שירלי שמחיאן, דוברת צבאית בשפה הפרסית, פנתה למשתתפים בשתי השפות. בפרסית, היא נשאה ברכת נורוז מסורתית תוך שהיא מביעה תקווה ל"אביב של חירות, שגשוג ושלום" עבור האיראנים. אך בעברית, הטון שלה התחדד.
"הרצח, האונס שעברו נשים ואחיות בבתי חולים [באיראן]… זה מזכיר לנו מה קרה לנו כעם ב-7 באוקטובר. לכן הזיכרונות כואבים עוד יותר", אמרה שמחיאן.
יסמין מוטאדה, בלוגרית בשפה הפרסית, דיברה ישירות לאיראנים מחוץ לגבולות ישראל. היא תיארה את איראן כציוויליזציה המושרשת בשירה, בפילוסופיה ובחוסן.
"השורשים שלכם נטועים בתרבות, במספרים ובאומץ. ואף כוח, לא משנה כמה אפל, לא יצליח להשיג את המורשת הזו", אמרה כשהראשים הנהנו בהסכמה. "הקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והאנושיים בין האיראנים לישראל אמיתיים ונצחיים. שנים של שיתוף פעולה ואמון הדדי… הוכיחו שהמרחקים והעוינות של היום הם תוצאה של קונפליקט כוחות ופחד בתוך החברות שלנו".
עבור יצחקניה, נורוז אינו רק חגיגה פשוטה, אלא מעשה של התרסה.
"נורוז מעולם לא היה רק חג של שמחה", היא התעקשה. "זהו חג של עמידה, של זיכרון, של תקווה גם כשהלב כואב".
היא דיברה על חיים שנקטעו באיראן, על קולות שהושתקו, ועל הקושי לציין שנה חדשה בתוך אובדן כזה. אך היא חזרה שוב ושוב למטפורה המרכזית של החג: שהחיים מתחדשים גם לאחר החורף הקשה ביותר.
"נורוז הוא ההבטחה השקטה של הטבע שגם לאחר החורף הקשה ביותר – ובמיוחד השנה – החיים חוזרים", אמרה יצחקניה. "אבל השנה קשה לדבר רק על פריחה. קשה לדבר רק על התחדשות. כי בזמן שאנו מתכנסים כאן, זוכרים ומברכים, יש עשרות אלפי אנשים באיראן שלא יראו עוד אביב אחד".
בעוד חלק מהאורחים מיהרו הביתה, אחרים התעכבו ליד שולחן ההפת-סין. חלקם דיברו על הפריטים הסמליים ועל פסלי הכתר של הנסיך רזא פהלווי ואימו, הקיסרית פארה, בפני המשתתפים הצעירים יותר. אחרים דיברו בלחש על קרובי משפחה שעדיין באיראן, או על הודעות שהתקבלו בימים האחרונים.
הנרות החשמליים זהרו בתקווה.