מאת פסקח בנסון • 12 בינואר 2026
ירושלים, 12 בינואר 2026 (TPS-IL) — בגיל 28, גבריאל חן שורד כפי שאומן: ערני, דרוך, ותמיד מוכן. מבצעי לוחמה בטרור ביהודה ושומרון עם משמר הגבול לימדו אותו לשרוד, אך לא כיצד לחזור לחיים. הצעד הראשון חזרה הגיע דרך חבר בלתי צפוי שזיהה את מאבקיו לפניו.
שירותו לא סומן על ידי מארב פלסטיני אחד או פיצוץ מכריע. זו הייתה ההצטברות. מבצע אחר מבצע. מהומות אחר מהומות. ירי חי. אבנים. בקבוקי תבערה. פציעות שחזרו יותר מפעם אחת והחלימו לאט יותר בכל פעם.
“הייתי שוב ושוב במצבי סכנת חיים מיידית,” אומר גבריאל. “זה לא היה אירוע אחד; זו הייתה סדרה. אתה שורד אחד, אבל אתה לא באמת משאיר אותו מאחור. אתה נושא אותו למבצע הבא.”
העירנות המתמדת הזו שמרה עליו בחיים בשטח. אך בבית, היא החלה להרוס אותו. גופו של גבריאל למד לחיות על אדרנלין ולעולם לא שכח כיצד. השינה הפכה למקוטעת, ואז נדירה. צלילים עוררו זיכרונות. מחשבותיו הצטמצמו עד שהעולם הרגיש רחוק ולא אמיתי.
הטראומה זחלה בשקט, ואז בבת אחת. פלאשבקים. פאניקה. תחושה גוברת שהוא כבר לא שייך לחיים הרגילים. חברים התרחקו. ימים התערבבו זה בזה. גבריאל מצא את עצמו שוקע בחושך שלא ידע לתאר, רק להרגיש.
בנקודה הנמוכה ביותר שלו, במהלך התייעצות עם פסיכיאטר, השיחה חצתה קו שהוא מעולם לא דמיין שישמע בגילו. “סיוע בהמתה באירופה” הוזכר בקול רם.
“המילים האלה לא נשמעו כמו פתרון לחיים,” נזכר גבריאל, “אלא שיקוף של ייאוש מוחלט. להרגיש, בגיל 28, שאין לך עתיד במדינתך שלך, שאין סיבה להישאר – התחושה הזו לא הרפתה.”
ארבע רגליים קצרות, לב אחד גדול
הוא נכנס לבית טיפולי בשם "בית מאזן". שם, כאשר התקווה הרגישה מופשטת ורחוקה, הארגון "בלב אחד" התערב. גבריאל ציפה לעוד תוכנית טיפול, עוד מומחה, עוד ניסיון לנהל את הבלתי ניתן לניהול.
במקום זאת, הם הביאו כלב.
לא חיית שירות גדולה או גזע צבאי ממושמע, אלא קורגי ולשי קארדיגן בשם ג'ויה – רגליים קצרות, אוזניים גדולות מדי, עיניים סקרניות. הניגוד היה כמעט אבסורדי.
“באחד המקומות המורכבים ביותר מבחינה מנטלית שהייתי בהם אי פעם, הכלב הזה הפך לעוגן שלי,” אומר גבריאל. “הוא נוכחות שקטה, לא שיפוטית. כשכל מה שבתוכי רועד, הוא שם.”
ג'ויה נשאר קרוב, קרוב יותר מכל אחד אחר. הוא עקב אחרי גבריאל ברחבי הבית, ישב לידו בשקט, וליווה אותו למפגשי תמיכה עם חיילים פצועים אחרים. איכשהו, הוא חש את הרגעים לפני שגבריאל איבד את עצמו.
“הוא מאפשר לי להישאר נוכח,” מסביר גבריאל. “הוא חש שינויים בי שאני אפילו לא שם לב אליהם. כשאני עומד לנתק או להיכנס לפאניקה, הוא נצמד אליי, עוצר אותי, ומאלץ אותי לנשום. הוא מקרקע אותי.”
לאט לאט, משהו השתנה. גבריאל החל לצאת מהבית שוב. לפגוש אנשים. לקחת אחריות, לא רק על עצמו, אלא על יצור חי אחר. ג'ויה היה זקוק לטיולים, לאוכל, לתשומת לב. וגבריאל, בטיפול בו, החל לדאוג שוב להיות חי.
הרב אוריאל ויגלר, מייסד "בלב אחד" – עמותה בניו יורק התומכת בחיילים ישראלים שנפצעו בפעולה, ומספקת להם מנוחה, שיקום ותמיכה רגשית – רואה את הקשר כסמלי עמוק. “גבריאל סיכן את חייו שוב ושוב ביהודה ושומרון כדי להגן עלינו,” הוא אומר. “כאשר גיבורים חוזרים עם פצעים בלתי נראים, איננו יכולים לנטוש אותם. הריפוי לא תמיד מגיע מתרופות; לפעמים הוא מגיע מלב נאמן הפועם לצד שלך.”
"בלב אחד" ארגן מאות בעלי חיים תומכים נוספים לאנשי ביטחון במצבים דומים.
לאחר שנתיים של מלחמה, שליש מהישראלים דיווחו על צורך בתמיכה פסיכולוגית מקצועית, מה שמדגיש משבר בריאות נפש הולך וגובר, על פי סקר מקיף שפורסם בדצמבר. על פי משרד הביטחון הישראלי, יותר מ-31,000 אנשי שירות טופלו בבעיות בריאות נפש, כולל הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), דיכאון וחרדה מאז אוקטובר 2023.
עבור גבריאל, התהליך נמשך. שברירי. אמיתי.
“זה לא קסם; זה תהליך,” הוא אומר, מביט למטה אל הקורגי שלמרגלותיו. “תהליך עדין של חזרה לחיים. זה לא רק עזר לשיקום שלי – זה החזיר לי את הרצון לחיות.”