כאשר אני נפגש עם רב-סמל ליוֹר חיון, מפקד שרשרת הטיפול בחללים, אני לבד איתו. הרצפה נקייה, האור הפלורסנטי בוהק, וכל מילה שהוא אומר מהדהדת במסדרונות הריקים. "קרוב ל-1,300 חללים הובאו לרחבה שאתם רואים כאן, במכוניות פרטיות, באמבולנסים ובמשאיות", הוא נזכר בסצנות המחרידות של אותו שבת שחורה.
בכל חומרת העניין, נדרש כוח האדם של "מרכז צבי" של הרבנות הצבאית לשייך שם לכל גופה, ולקבוע אם מדובר באזרחית, חייל או חיילת, או חלילה – מחבל. כך מרכז צבי משייך זהות לכל גופה. ומהירות, כפי שמבהיר מפקד השרשרת, היא בעלת חשיבות עליונה בכל הנוגע לאבל.
"אם אנחנו, הצבא, לא נודיע למשפחה, הם עלולים לקבל את החדשות הגרועות ביותר משכן או מכר. הכל מועבר בטלגרם תוך דקות, וכל ישראל תדע לאיזה גדוד זה קרה, כמה חיילים נהרגו וכמה נפצעו", אומר רב-סמל ליוֹר בקול נחרץ. "אנחנו שמים דגש רב על האופן שבו מודיעים למשפחות על אובדן יקיריהן – מרגע זה ואילך, גורלם קשור לצה"ל. מיד לאחר הזיהוי, אנו מעדכנים את ענף הנפגעים, והם שולחים קציני הודעות לבית החייל שנפל.
אך שרשרת הטיפול בחללים לא מסתיימת בזיהוי – היא רק מתחילה. כאן נכנסים לתמונה החפצים האישיים שנמצאו על החללים, הנאספים על ידי אנשי מרכז צבי. אלו יארזו בהמשך בקופסאות כחולות על ידי יחידת הנפגעים – קופסאות שהגיעו לדלתות רבות כל כך במהלך המלחמה.
"כבר בתחנת הזיהוי והמיון, אנו מתחילים לאסוף את הפריטים שהיו על החלל כשהגיע. בחדר החפצים האישיים, אנו מנקים אותם, מתעדים אותם, אוטמים אותם באריזה – ואם אפשר, מעבירים אותם לעיבוד נוסף כדי שיגיעו למשפחה."
כשאני שואל אותו אילו פריטים הם מקפידים לאסוף, הוא עונה לי באופן חד משמעי: "כל 'פיפס', כל שקל – כולל תגים, אפילו שקית חטיפים שנמצאה בכיס מכנסיהם. המשפחות רוצות לקבל משהו שהן יכולות להרגיש, לראות, להריח. כל פריט קטן הוא עולם שלם. בסופו של דבר, זה הדבר האחרון שבנם או בתם החזיקו: לפריטים אלו יש ערך עליון."
"פעם, הגיע חלל עם שרשרת, עם סוג של קמע כתליון", נזכר רב-סמל ליוֹר במקרה זכור במיוחד. "כעשרים דקות לאחר מכן, קיבלנו שיחה מהאב. השאלה הראשונה שלו הייתה – איפה הקמע? הוא ביקש לקבל אותו בהקדם האפשרי, אז כמובן, ניקינו ואריזנו אותו קודם. בלוויה, הוא אמר שבנו דיבר איתו יום קודם: הוא אמר לו, 'אבא, חלמתי הלילה שאני מחזיר לך את הקמע.' וזה הטריד אותו. זו רק דוגמה לערך האמיתי של כל פריט ופריט."
בחדר הטיפול המורכב מתבצעת חקירה רפואית חשובה. "כאן, רופא פורנזי מפצח את הפציעות על החלל. הוא משתמש בסריקת CT, וגם מתעד הכל – למקרה שלמשפחה יש שאלות. אנחנו לא מסתירים כלום: בסופו של דבר, זה הבן או הבת שלהם. אם אין לנו תשובות לשאלותיהם – איך, מה ולמה – זו הכישלון שלנו", הוא קובע.
וגם כאן, הטיפול בחפצים אישיים לא נפסק: "שרשראות, טבעות, כיפות וכדומה, אנו אוספים כבר באזור הקבלה. בחדר הטיפול המורכב, לעומת זאת, אנו מתחילים לבדוק את הכיסים. אז, אנו מגלים דברים נוספים ומיוחדים."
"מצאנו לעיתים קרובות פריטים יקרי ערך, טלפונים הם הדוגמה הנפוצה ביותר", מספר לי רב-סמל ליוֹר כדוגמה. "לפעמים, ב-7 באוקטובר, הם הגיעו פעילים, וראינו הודעה או שיחה מ'אמא' על המסך. סימן שהיא עדיין לא עודכנה. כאן, אפשר לומר שאתה באמת נכנס לעולמו הפנימי של החלל – אבל האחריות שלך עדיין בתוקף, ואתה צריך לעבד את זה רק מאוחר יותר. אחרי יום כזה, קשה לקום."
מכאן, לאחר שכל שאר החפצים האישיים שהשאיר החלל נאספו, הקופסאות הכחולות מועברות למשפחות השכולות על ידי קציני הנפגעים. הפרידה כואבת, אך במובן מסוים, היא מייצגת סגירת מעגל – כמו גם טקס הפרידה הפיזי לפני הקבורה.
"אנו תמיד שואפים לאפשר למשפחה להיפרד מהחלל – אך אם המראה קשה מדי, הפרידה אינה אפשרית. זה משהו שהם לעולם לא יכולים לשאת", הוא מסביר לי. עם זאת, אנשי המרכז עושים כל מאמץ. "לפעמים, אנו מייפים אותם מעט, ומכסים את פניהם. אז עדיין אפשר ללטף את שיער החלל, ויש משהו מוחשי להיפרד ממנו."
כפי שהשתמע, הליווי ממשיך לבתי העלמין, שם החללים עושים את דרכם האחרונה. "בימים שלאחר ה-7 באוקטובר, הובלתי ארבע לווויות ביום. טיפלנו בכל חייל כאילו היה היחיד שנהרג במלחמה: כי מגיע להם, לחללים ולמשפחותיהם."
לא יכולתי שלא לתהות כיצד אדם שעוסק בתחום כה כואב יום אחר יום מצליח לשמור על ראש מורם, ולדבר כל כך בגלוי על התפקיד הרגיש שהוא ממלא.
"תסתכל על המסדרון הזה", הוא מצביע מימיני ומשמאלי. "מקצה לקצה, יש לנו שלוש מקרות קירור, אבל ב-7 באוקטובר, הן לא הספיקו. הבאנו מקררים למסדרונות, והם חיכו כאן – כי באמת לא היה מקום אחר. אז כן, זה יצר חסינות ומוכנות גבוהות יותר, אבל האנשים כאן זוכרים את הרגעים הללו ועדיין מתמודדים איתם היום. גם אני עובר טיפול – אין מנוס, זה חרוט בלב ולא עוזב."
ולכדי להמשיך ולהסתכל קדימה, רב-סמל ליוֹר מסביר שאין לו אלא אמונה בעבודה זו: שלמרות שהייתה לעיתים בלתי נסבלת, היא תמיד הייתה קדושה ומחממת לב. "החללים ומשפחותיהם ראויים ל-100 אחוז שלנו, ולכן אנו מניחים את הקשיים האישיים שלנו בצד. אם אתה לא שם בשביל זה – אל תהיה שם: במיוחד כשאתה מקצוען בתחום רגיש כל כך.
