נתניהו: 77 שנים לכנסת
ראש הממשלה נתניהו התייחס ל-77 שנות הכנסת, והתאונן על שחיקת האיזון הדמוקרטי בין זרועות השלטון וקרא לתיקונו.
יושב ראש הכנסת, אמיר אוחנה,
השרים,
חברי הכנסת, לדורותיהם,
ואורחים נכבדים, גבירותיי ורבותיי.
אני מקווה שבשנה הבאה נתגבר על כל המכשולים ונגיע להבנות. הבנות ניתן להגיע ברוח טובה אם היא קיימת. היא בוודאי קיימת מצדי. ואני אומר מצדנו שאנו רוצים להגיע לאותן הבנות שהנחו את מדינת ישראל במשך עשרות בשנים. לא היה חסר מחלוקות חריפות, אבל ידענו שאנו פועלים במסגרת דמוקרטית, ואני ארחיב על כך. אני חושב שזה נשחק. חלק גדול מהאומה מתאבל על כך, זועק על כך. אנו צריכים למצוא דרך להשיב את האיזון בין שלוש הרשויות. זה, לצד שלטון הרוב, הוא המפתח לקיומה של דמוקרטיה. הדרך להגן על זכויות הפרט לצד רצון הרוב, והדרך להבטיח שאף רשות לא תגלוש על פני רעותה. האיזון הזה היה כאן, והאיזון הזה, בעזרת השם, ישוב לכאן.
אני חייב לומר לכם, שלפני מספר חודשים הייתה לי הזדמנות לערוך מסע בזמן – מסע בזמן לשנים הראשונות של הכנסת, במוזיאון הכנסת כאן בירושלים.
יושב ראש הכנסת, היית איתי שם, ויחד חנכנו בהתרגשות רבה את המוזיאון החדש ב'בית פרומין' ברחוב המלך ג'ורג'. הבניין המיוחד הזה שימש את הכנסת במשך 16 שנים.
אני זוכר אותו היטב מנעורי. הוא עמד בלב מה שאני מכנה 'ירושלים הישנה' – ירושלים המחולקת. לפני מלחמת ששת הימים, הוא היה קטן, ואזרחים סקרנים נהגו להתקבץ שם סביב הבניין. הייתה גם מסעדה ממול. הם היו צופים בנציגי הציבור נכנסים ויוצאים.
איך היו אומרים בימים הראשונים של הכנסת? 'לחם חוקם של חברי הכנסת – הוא החקיקה'.
זה נכון. לחוקק את חוקיך משמעו להיות אדון לגורלך – וזה מה שאנו עושים עד היום, או לפחות מנסים לעשות בהצלחה שנשחקת. זה בהתייחס לדברי הפתיחה שלי.
והייתה לי עוד זכות הקשורה ל'בית פרומין': כשכיהנתי כשר האוצר, לפני למעלה מ-20 שנה, פעלתי להציל את הנכס ההיסטורי הזה מהריסה. הבטחנו מימון, הבטחנו את שימורו, וסללנו את הדרך להנצחת ההיסטוריה של הכנסת – כמרכז הדמוקרטיה שלנו, שבה העם – הריבון – בוחר בחופשיות את נציגיו.
הכנסת כאן מייצגת את העם. העם בוחר כאן את נציגיו, ונציגיו כאן ממשיכים במערכת הפרלמנטרית שלנו – בוחרים את הממשלה.
וגם מכאן, לפחות זה היה חלק מהפרקטיקה, נהגו – בחרו את הרשות השופטת.
הכנסת פעלה בתל אביב, ובהמשך בירושלים, על רקע מלחמת העצמאות. האופוריה של עמנו – שזכה מחדש בחירותו הלאומית לאחר דורות ארוכים – באה לצד האתגר הקשה של עיצוב הסדר המדיני.
שוב, צריך לדעת זאת – ויכוחים ומחלוקות היו גם אז. לעיתים הוויכוחים הללו היו חריפים מאוד – לא פחות מאשר היום. אני חייב לומר לכם, אני חושב שהסגנון היה מעט יותר מעודן ובסופו של דבר יעיל יותר. כאן הוא יותר רועם ויותר סוער.
אבל גם בסערת המחלוקת – לא משנה מה הנושא – דבר אחד היה ברור לכולם: הבטחת ההישרדות הלאומית – היא המשימה העליונה.
ישראל, מיומה הראשון, היא דמוקרטיה עם חרב בידה. אנו מוקפים אויבים. סכנות אורבות סביבנו. כוחות עריצים, שאינם משלימים עם קיומנו, מבקשים להניח חנק על צווארנו. ודווקא על רקע זה – הדמוקרטיה הישראלית שומרת על חוסנה ויציבותה.
ישראל היא אחת הדמוקרטיות החזקות במערב. אפשר לומר לא מושלמת. האם יש דמוקרטיה מושלמת? האם יש דבר כזה? האם יש דמוקרטיה מאותגרת כמו שלנו? איני מכיר דמוקרטיה אחרת שעומדת במבחנים תכופים – ומשמעותיים כל כך – כמו מדינת ישראל.
אז כן: אמרתי שהכנסת גועשת ורועשת, לפעמים אף צועקת. ואני, ככל שזה תלוי בי, לא אומר לכם בואו נמתן את הדיון. בואו נמתן את שפת הדיון, כך לפחות אני מנסה לפעול. אבל לדעתי, זה פחות חשוב, ואני אומר לכם למה. כנסת כזו עדיפה תמיד על פרלמנטים שבהם אסור לנבחרי ציבור לפתוח את הפה ופיו של הציבור מושתק באמצעות התקשורת. זהו סופה של דמוקרטיה. זה גם להיבחר, ושתהיה חירות הדיבור וחירות המחשבה. זהו הבסיס לדמוקרטיה.
בבית הזה, יש לנו מחלוקות על סוגיות יסוד. מחלוקות על הדרך, על אידיאולוגיה, על חזון. חילוקי הדעות הללו אינם פגם בדמוקרטיה. הם יתרון בדמוקרטיה, הם מהותה של דמוקרטיה.
זה לא שכולם יושבים יחד, כולם מסכימים. לא, כלל לא. דעות שונות חייבות להיות מוצגות לציבור – והציבור מחליט. היכן הוא מחליט – בקלפי.
ואם יש מחלוקות כאן, או שהרוב מחליט או שנעשה משהו אחר – מגיעים לפשרות, מגיעים להבנות. כך אני מקווה ורוצה, וככל שניתן, אפעל, להביא להבנות הללו בסוגיות היסוד הקשורות לאיזון בין הרשויות.
ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. אנו פועלים לפי העיקרון הבסיסי, היסודי ביותר של דמוקרטיה – שלטון הרוב – תוך הגנה סימולטנית על זכויות הפרט.
את שיווי המשקל הזה, ואני אומר זאת פעם אחת ויש לומר זאת לאין ספור פעמים עד שזה יחלחל – את שיווי המשקל הזה ניתן להשיג רק בדרך אחת – באמצעות בלמים ואיזונים בין הרשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת. כל רשות – וסמכותה, כל רשות – ותפקידה. ואני רוצה להבהיר – אין 'ממשלת-על' בדמוקרטיה. יש ממשלה נבחרת, ולכל רשות תפקיד, ולכל אחת מהן חייבים להיות לפחות כמה גלגלי שיניים או קוגים ברשויות האחרות.
כך היה עם עלות השחר של עצמאות ישראל – כך צריך להיות היום.
לצערי, יש אנשים שחושבים שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא הדמוקרטיה עצמה, ולכן יש לנטרל את רצון הרוב. 'נו, אז מה אם נבחרתם?' הכנסת, הממשלה… סלחו לי על הביטוי – 'מי אתם? ישנם נבחרים מן העם – אנו נחליט'.
אולי כך חשב אפלטון באתונה, כשהוא ביטל את הדמוקרטיה, כי הוא ראה את האסון של מורו האהוב אריסטו, והרעיון הזה התפתח במשך הדורות והגיע לעידן המודרני.
וכאשר אמרו 'ישנם נבחרים מן העם' והלכו לאמריקה, לג'ורג' וושינגטון, הוא היה נבחר מן העם אגב, הוא היה גבוה מ-1.90 מטר. ועריציו אמרו לו, 'היה לנו מלך'. הוא פטר את כולם. 'אבל אתם נבחרים מן העם', אמר, 'אין דבר כזה'. אז שלושה אנשים גאונים באמת, נבחרים מן העם: ג'פרסון, מדיסון והמילטון, כתבו את החוקה האמריקאית. אז אמרו להם, 'אולי ניצור כאן מעמד נבחרים מן העם, והם יחליטו עבור האחרים'.
הם פטרו את כולם, לכל המדרונות, לכל המדרגות, ולכל התהומות, הגאונים הללו. הם אמרו, 'אין דבר כזה. יש בלמים, יש בלמים מאוזנים'.
מהותה של דמוקרטיה היא שלטון הרוב עם בלמים ואיזונים, כדי להבטיח את זכויות הפרט. מהותה של דמוקרטיה אינה ביטול הדמוקרטיה. הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא ביטול הדמוקרטיה. וניתן להחזיר אותה למסלול הנכון כי היא הייתה כאן, היא הייתה כאן לפני כמה עשורים. עם שופטים שיושרם לא הוטל בספק. איני מתכוון ליושר אישי ספציפי, אדוני, איני מדבר על כך.
הייתה הבנה שלכל רשות היה חלק, איש לא גלש ולא גלשו עליו, איש לא בא לרמוס או להידרס. אני חושב שניתן להשיב את זה, ושוב, ככל שניתן, ככל שאוכל לעשות זאת באופן חוקי, אעשה זאת, כי זה הכרחי. איננו צריכים ללכת מכאן לשם, היה כאן דרך אמצע, הייתה כאן דרך הזהב, ישראל הלכה בה עשרות שנים, ונשוב אליה.
אורחים נכבדים, ישראל יצאה מ'מלחמת העצמאות' חזקה מתמיד. אנו מעצמה אזורית שמתחזקת ללא הרף – בחלק מהתחומים, אנו נוגעים ביכולות של מעצמות-על. גם הדמוקרטיה שלנו – שידעה לחצים עצומים – התמתנה במהלך המלחמה. עשינו החלטות גורליות: החלטות שמשנות את פני המזרח התיכון לנגד עינינו. אני יכול לומר לכם שעל אף האילוצים – הקפדתי להגיע לכל דיון חשוב בכנסת. פעמים רבות, ראיתי ביציעים, ואני אומר זאת לקהל היקר כאן – ראיתי את משפחות החטופים ממש לנגד עיניי – הן החטופים החיים והן החללים. ופעמים רבות, הבטחתי מן הבמה הזו שנשיב את כולם – וכך עשינו. החזרנו את כל החטופים, עד האחרון שבהם!
במהלך חודשי המלחמה, מנהיגי עולם דיברו בכנסת – בראש ובראשונה הנשיא טראמפ, נשיא ארצות הברית. והיו נאומים נוספים שנגעו ללבנו עמוקות גם כן.
נשיא פרגוואי, סנטיאגו פנייה. נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי. ראש ממשלת אלבניה, שביקר אותנו בשבוע שעבר, אדי רמה. כל אחד מהם נשא נאומים נפלאים בפני קהל זה. לפחות ליבי שמח מאוד לראות שאנו מאוחדים. גם האופוזיציה וגם הקואליציה, כולם עמדו כאחד כדי לכבד את האנשים הללו שמכבדים אותנו, את מדינתנו.
כולם ללא יוצא מן הכלל – וכימותם, מנהיגים רבים אחרים – כולם שיבחו את חוסנה של ישראל ואת הישגיה המזהירים בשבע החזיתות.
כדמוקרטיה חזקה, עמדנו מול 'ציר הרשע' – והתגברנו עליו. חיילינו ומפקדינו הגיבורים הגנו בגבורה על ביתנו, על חירותנו, מפני איראן ובני חסותה הטרוריסטיים. גבינו מחיר כבד, כבד מאוד, מכל אלה שחרטו על דגלם את השמדת ישראל.
ושוב, אני תמיד אומר, ואני חושב שזה ברור לכולם – עדיין ישנם אתגרים לפנינו, רגעי מבחן צפויים לנו. אך אנו עירניים ומוכנים לכל התפתחות, אנו עוקבים אחר האירועים, ומוכנים לכל תרחיש.
מי שיפגע בנו – ישא בתוצאות שאינן נסבלות עבורו.
העיתונאי הבריטי דאגלס מארי, ידיד גדול של ישראל והמערב, כתב לאחרונה ספר. הוא קרא לו: "המלחמה על המערב" – ישראל הדמוקרטית עומדת מול כתות המוות של האסלאם הרדיקלי בהנהגת איראן. ומארי אומר שישראל מגנה את עתיד הציוויליזציה. הוא כותב: "קנדה, בריטניה, אירופה, אוסטרליה, או ארצות הברית, היו מתברכות לו יכלו לגייס דור כמו הדור שישראל גייסה".
זה כל כך נכון. כל מי שיוצא לשטח, כל מי שפוגש את חיילינו. בין אם בעזה, או בלבנון, או ביהודה ושומרון, או בכל מקום אחר, מבין איזה דור נפלא גידלנו כאן, איזה דור אדיר. "דור הטיקטוק", קראנו לו, כלל לא. דור של גיבורים, דור של ניצחון, דור שיירשם בדברי ימי עמנו לדורות.
"ובחרת בחיים" – זו אחת המצוות החשובות ביותר של העם היהודי. זהו הבסיס לניצחון האנושות", כותב מארי.
אורחים נכבדים, חברי הכנסת,
בשנה האחרונה, נפגשתי עם הנשיא טראמפ 6 פעמים, ובאחת הפגישות הללו, חוויתי חוויה מרגשת ביותר. כי הוא לקח אותי לחדרו, לחדר השינה של הנשיא אברהם לינקולן, שלא השתנה מאז היום בו נרצח.
לינקולן, כידוע, הציל את ארה"ב במלחמת האזרחים. והוא השאיר לנו את הציווי הדמוקרטי. זה משהו שאני מנסה להנחיל כאן לא רק בנאום הזה, אלא בכל הזדמנות, צריך להבין זאת. 'מהי דמוקרטיה?' הוא אמר, היא "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם".
במקרה אחר, במהלך ביקורנו האחרון, אשתי ואני ביקרנו בביתו ההיסטורי של הנשיא השלישי, תומאס ג'פרסון, בווירג'יניה. ג'פרסון ניסח את הצהרת העצמאות האמריקאית, שיסודותיה הם רצון העם.
אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד לענקי הדמוקרטיה הללו – ג'פרסון ולינקולן. אך דווקא שם, דווקא באולמות המורשת הדמוקרטית של ארה"ב הגדולה – חשבתי על הדמוקרטיה הקטנה והאמיצה שלנו, כאן בישראל.
אנו שואבים השראה מהדמוקרטיה האמריקאית, ובמקביל, אמריקה שואבת השראה מאיתנו. במלחמת העצמאות, יחד עשינו החלטות מכריעות ואמיצות, שמטרתן הייתה למגר את הרשע, להבטיח את עליונות הטוב.
דבקנו בדרכנו, לא נכנענו ללחצים, נלחמנו נגד אינספור שקרים והכפשות שהוטחו בנו. צה"ל – 'צבא העם' – ולצדו כוחות הביטחון, פעלו באחדות מטרות.
הבאנו את כל חטופינו הביתה. החזרנו את הכלכלה שלנו למסלולה. היא מדורגת כיום כאחת משלוש הכלכלות הדינמיות בעולם, לאחר שנתיים של מלחמה. המשכנו לבנות את ארצנו ללא לאות. בחג הכנסת ישראל – המבטאת את תחיית ישראל בארץ ישראל – נמשיך לפעול להבטחת ניצחונה של ישראל.
וידאו: רועי אברהם, לע"מ
