אם לפני המלחמה המכנה המשותף היחיד בין סגן י', סגן א' וסרן י' היה העובדה ששלושתם היו לוחמי גולני במילואים, הרי שהיום, לאחר חודשים ארוכים של לחימה ופציעות שספגו בקרב, הם מצאו את עצמם באותו מקום בדיוק, ולא כזה שמיד חושבים עליו – בה"ד 1.
### "פתחתי את הדלת – ותוך רגע החדר בער באש מול עיניי"
סגן י' – ייכנס לתפקיד מפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני
סגן י' הגיע לשירות מילואים לאחר שירותו הסדיר כלוחם בגדוד 51, אך בשנתיים האחרונות הוא מזוהה עם אלכסנדרוני – החטיבה במילואים בה תמרן בצפון. "זו הייתה תקופה מתוחה מאוד", הוא אומר, "הרבה טילי נ"ט, פצמ"רים – אתה נמצא כל הזמן תחת איום מתמשך, ועם מטרה אחת בראש: להגן על הבית".
בספטמבר 24', לאחר חודשים ארוכים בגבול, ועם תחילת התמרון בלבנון, הוא היה בחזית שנכנסה. "הפעלנו בשני כפרים אז, ובמסגרת המשימה, עברנו בין בתים כדי לטהר אותם ממחבלים", הוא נזכר באותם רגעים, שאף שהחלו כרוטינה, השתנו לפתע.
"הגענו למבנה נוסף, כפי שעשינו יותר מעשר פעמים לפני כן. התחלנו לטהר חדר אחר חדר. פתאום, כשעברתי ליד אחת הדלתות, ראיתי משהו חשוד – ותוך שניות המקום בער באש מול עיניי".
המקרה יכול היה להסתיים אחרת לגמרי. "הודות לתגובה מהירה, וגם להרבה מזל, הצלחתי לצאת על הרגליים שלי", הוא ממשיך. רק כשחזר לשאר הכוח, הבין את חומרת מצבו והוא פונה לבית החולים – שם התברר שסבל מכוויות קשות בכל גופו.
מרגע זה, החל מסע מורכב שנמשך מספר חודשים עד להחלמה מלאה. וכל הזמן הזה, השאלה שריחפה באוויר, 'האם יחזור לשירות מילואים', לא הייתה רלוונטית כלל. "לא היה לי ספק", הוא קובע בנחרצות, "ידעתי שכל עוד אוכל – אתייצב לשירות".
במאי 25', שבוע לאחר לידת בתו השנייה, הוא חזר לחטיבה, ומשם המשיך ישירות לקורס קצינים למילואימניקים. היום, זמן קצר לאחר קבלת הדרגה החדשה, הוא מפנה את מבטו דרומה – וכפי שאתם קוראים את השורות האלה, הוא ככל הנראה כבר מפקד בשטח כמפקד פלוגה לצד חבריו באלכסנדרוני.
### "הלחימה לימדה אותי הרבה – וקורס הקצינים השלים את הפערים"
סגן א' – ייכנס לתפקיד מפקד פלוגה בחטיבה 300
בדומה לחברו ב"חטיבה החומה", גם סגן א' החל בגולני, אך בגדוד 13. במהלך המלחמה, הוא כבר היה בשירות מילואים פעיל בחטיבה 300, הפועלת בצפון. "מרגע שנקראנו לדגל, תוך פחות מ-12 שעות היינו כבר על הגדר", הוא נזכר. הפלוגה שלו ירדה ליישוב דולב, מוכנה ללחימה בכל רגע נתון. "אתה שם בידיעה שמשהו יכול להתפרץ בכל יום, ואתה אחראי. אתה צריך להיות שם".
לילה אחד, הוא נפצע במהלך סריקה. "זו הייתה לילה גשום, עם בוץ, ערפל וחושך מוחלט, כזה שבו אתה לא רואה מטר קדימה. הלכנו עם כל הציוד, ואני נפגעתי ברגל". הוא צלע חזרה למחנה, ומשם פונה, ולאחר מכן שבועות של החלמה ושיקום.
במקביל, הגדוד המשיך בפעילותו בגזרה. "הם נלחמו עוד כחודש לאחר הפציעה שלי, וידעתי שאני חייב לחזור אליהם". אך גם עבורו, החזרה לשטח לא הייתה השלב הסופי – אלא התחלה. "כבר במהלך הלחימה, הפכתי למפקד פלוגה בשטח", הוא מתאר כיצד הבין שאולי קורס קצינים הוא ההחלטה הנכונה עבורו. "התפקידים השתנו, מישהו היה צריך למלא אותם – ואני נבחרתי מהפלוגה. בסופו של דבר, הרגשתי שהלחימה לימדה אותי הרבה, אבל עדיין היה פער, והקורס סיפק פתרון".
וכל זה, לדבריו, לא היה יכול לקרות ללא דבר אחד – התמיכה של המשפחה והחברים סביבו. "בסופו של דבר, כל הרצון שלי לא שווה כלום אם החיים לא מאפשרים זאת", הוא מודה, "אנחנו בגילאים שבהם יש משפחות, ילדים, עבודה, ומשימות, ומישהו צריך לעזור כדי שנוכל להשלים את התהליך. במקרה שלי, זו הייתה אשתי, שמדרבנת אותי ומחזיקה את העורף תוך כדי עבודה".
### "אמרתי למג"ד – הייתי בא אפילו בלי יד"
סרן י' – ייכנס לתפקיד מפקד פלוגה בחטיבה 769
"מתחילת המלחמה, התגייסתי לשירות מילואים בחטיבה 300. נלחמנו בגבול הלבנון ובעומק שטחו, וגם השתתפנו במבצעים בסוריה", מספר סרן י', המבוגר מבין השלושה, ששירת גם הוא בגדוד 51 במהלך שירותו הסדיר.
ביוני 24', במהלך הלחימה, הוא הצטרף לאלכסנדרוני, שם שירתו חבריו המקוריים מהשירות הסדיר. שם, במהלך היתקלות בעזה, הוא נפגע מרסיס רימון בידו ונפצע באורח בינוני. "אוּשפזתי תקופה ארוכה", הוא אומר. "לאחר מספר חודשים, קבעו לי ניתוח – ובדיוק אז, הגיעה עוד קריאת מילואים – והצטרפתי לחברים שלי בתמרון בלבנון". הוא חזר עם תחבושות ותנועה מוגבלת בידו, אך זה לא עצר אותו כלל, להיפך.
הפציעה, הוא מדגיש, לא הייתה הסיבה לקחת את קורס הקצינים מלכתחילה, אך היא בהחלט דחפה אותו עוד יותר: "זה בא מהמקום הכי פשוט, של לראות את הצורך המבצעי, ולהבין שזה הדבר הכי גדול שאני יכול לעשות – למרות המחיר. עד כדי כך שאמרתי למג"ד שהייתי בא אפילו בלי יד, אם חלילה זה היה המצב".
"זה משהו ב-DNA שלנו", הוא קובע בחיוך, ומספק הוכחה קטנה מהשטח, שעבורו שווה יותר מכל משפט מתלהם. "כשהיינו במילואים באזור הר החרמון, פגשנו את אחד ממנהלי האתר, חייל גולני משנת 73'", הוא נזכר. "שאלתי אותו: איך הצלחתם? איך קמתם בפעם השנייה והשלישית? הוא אמר לי: אמרו לכם שצריך לכבוש את החרמון – אז זו המטרה, ואתם תשיגו אותה. זה גולני, זו החוזקה של החטיבה, ואולי של כל צה"ל".
