אנו חגורים בחרב כדי להבטיח חזון של שגשוג, צמיחה ושלום עבור ילדינו ונכדינו.

נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג, ורעייתו, משפחות שכולות, אורחים נכבדים.

הנחתי את שתי כפות ידי על שני האבנים הגדולות ביותר של הכותל המערבי. ברגע זה, חשתי כמה גדולה עוצמת המישוש. אבנים אלו הן יותר מאבנים: הן עדות חיה למה שהיה; הן נושאות את התקווה למה שיהיה."

כך כתב היסטוריון ירושלמי, יוסף קלאוזנר, על המקום בו אנו עומדים. במשך אלפי שנים בהיסטוריה של העם היהודי, אבנים אלו היו עדות לאומץ לבם של לוחמיו. בכל שנה, כאשר נשמעת אזעקה בערים בישראל, הן מהדהדות את זכרם של הנופלים. למרגלות אבנים אלו, אנו חשים כי אנו רק פרק בסיפור עתיק, חוליה חיה בשרשרת הדורות.

סיפור שמתחיל בצעדיו של אברהם אבינו, שנענה לצו "לך לך" ויצא לסלול את הדרך לדורות הבאים, אשר ילכו בעקבות ההבטחה, "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – ההבטחה שארגה את הקשר הבלתי ניתן להתרה בין העם לארצו.

למען צדקת הדרך הזו ולמען הזכות להשתרש כאן, נלחמנו בכל דור ודור; למען הגשמת החזון ולהבטחת שלומו של עם ישראל בארצו, אנו ממשיכים להילחם גם בשעה זו.

כאשר דוד המלך החליט לכבוש את ירושלים, העיר שניתנה לכל שבטי ישראל, הוא עלה עם צבאו וכבש את העיר דרך נקבת המים המובילה אליה. מאות שנים לאחר מכן, יהודה המכבי, "איש תושייה, לוחם ורב-כוח מנעוריו; כארי ינהם לטרף", יוביל את לוחמיו בעליית בית חורון ודרך עמק איילון.

אלפיים שנה לאחר מכן, סגן יורם אלישייב, בן קיבוץ בית אורן, יעלה דרך התעלה לכבוש את גבעת התחמושת, פלוגתו בעקבותיו. לוחמיו מספרים כיצד ביקשו שוב ושוב לאפשר לו מנוחה, להוביל במקומו אפילו לרגע, אך הוא התעקש להמשיך – זורק רימונים ללא הרף, מוביל את ההסתערות, מעמדה לעמדה, עד שנפל בראשה, "מפקד שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות", אמרו עליו לוחמיו.

יחלפו יותר מחמישים שנה. בבוקר שמחת תורה, תשמ"ד (2023), צוות לוחמים יעמוד בלב התופת, מול גל של מאות מחבלים החודרים את גדר הגבול מעזה. סרן דניאל פרץ, מפקד הטנק, לא חיכה להוראות. הוא וצוותו, איתי חן, תומר ליבוביץ' ומתן אנגרסט, יצאו מיד לקרב, מבינים היטב כי הם קו ההגנה האחרון בין הרוצחים לאזרחים. טנקו של 'צוות פרץ' נלחם ללא הפסקה. דניאל, איתי ותומר נפלו בקרב, ומתן שב הביתה לאחר שנתיים בשבי חמאס. לוחמי 'טנק פרץ' הם סמל לדור שהגיב ללא היסוס לקריאה לעמוד איתן.

זוהי הקריאה שמלווה את לוחמינו מראשית תחייתנו. היא פועמת בלבבות הלוחמים גם היום.

הייתה לי הזכות לפקד על מערכה המחייבת אותנו לקבל החלטות גורליות בכל שעה. אני שואב מכוח זה מרוחם וגבורתם של הלוחמים והמפקדים. צבא שהוא בשר מבשרם של העם הזה. צבא שהוא העם הזה – שכוחותיו העמידים של העורף הם סוד חוסנו. צבא שבו המילואימניקים ובני משפחותיהם הם חלק מהדופק הפועם של הלחימה. במשך מאות ימי מילואים, במסירות אין קץ, הם מוכיחים כי ניסיונם הוא הכוח המבצעי שלנו, וקורבנם הוא המצפן של נתינה לכלל האומה.

פקודי,
ללא מילים אני עומד מול אומץ ליבכם ונחישותכם.
מעטים בין ותיקי לוחמי הארץ הזו שהשתתפו בסכסוך ממושך ומורכב כזה, כפי שאתם מובילים. יחד עם דור המפקדים שלחם להקמתה ולבניינה של המדינה, אני מביט בכם בגאווה.

בני ובנות הערים והכפרים, הקיבוצים והמושבים, המכינות הקדם-צבאיות והישיבות, אנשים מכל הדתות, מכל קצוות הארץ. אתם נושאים את אלונקת הדרך להר, מחליפים כתפיים, אך לא נחים לרגע.

יהודה המכבי צעד בדרכים שסלל אברהם אבינו, ולמד את מורשת הקרב של דוד המלך; יורם וחייליו למדו את מורשת הקרב של יהודה המכבי ולוחמיו; צוות פרץ למד את מורשת הקרב של גבעת התחמושת ומלחמות ישראל. קרב 'צוות פרץ' נלמד כעת בבסיסי ההכשרה הבסיסית של צה"ל.

דור שלא חיפש מלחמה, אך בכל יום שהיא נמשכת, אנו זוכים לחזות בתפארתו.

משפחות שכולות יקרות,
היום הקדוש הזה הוא עוד רגע בזמן המתמשך, בו אנו חולקים עמכם את כאב האובדן. כאב שמכה בנו בכוח גדול עוד יותר אל מול עוצמת החיים. סרן אור משה, מפקדת בבסיס זיקים, הובילה באומץ ובקור רוח את קרב הבלימה מול המחבלים ב-7 באוקטובר. היא הורתה למתגייסים להישאר במקלטים, הסתערה תחת אש להציל פצועים, ונפלה בקרב. יוכי, אמה של אור,
ספדה לה: "אורי, יש לי כל כך הרבה נכדים ממך, כל כך הרבה נכדים." השורשים שאור העמיקה בלבבות פקודיה נדמים לאמה כנכדים.

אני חש את היעדרם של הנופלים בגופי. איני יכול להציע נחמה אמיתית. כתף להניח מתחת לאלונקת הכאב של האבל, שלא תעזוב לעולם. רק יד מחבקת, וחסרים גם אנו אנשי צה"ל שיצאו למשימתם, ואנו מחויבים להשיבם. נמשיך ללכת לצד הפצועים הנאבקים בעלויות הפיזיות והנפשיות שהותירה המלחמה.

השנה האחרונה בחנה אותנו בכל החזיתות. עמדנו כחומה בצורה ותקפנו את מבקשי נפשנו בזרוע ארוכה המגיעה לכל מקום.

השבנו את החטופים משבי חמאס. ביססנו יסודות ביטחוניים חדשים בגבול עזה ובגבול סוריה. בלבנון, אנו פועלים ליצירת מציאות חדשה ולהשבת הביטחון ליישובי הצפון. יצאנו למערכה חסרת תקדים נגד המשטר האיראני, אשר במשך שנים בנה תוכנית להשמדת מדינת ישראל ופיתח יכולות מעשיות ליישומה. לא נותרנו אדישים אל מול משימתנו ההיסטורית, תקפנו בכוח וסיכלנו את תוכניות המשטר. נמשיך לעמוד על המשמר, לא נאפשר לאיראן לממש את שאיפותיה, ונדאג
לנצחיות ישראל.

לנצח נצעד חגורים בחרב להבטחת חזון של שגשוג, צמיחה ושלום לילדינו ולנכדינו. להגשמת חזון זה, אנו, כעם, מכל חלקי העם, נדרשים לשותפות עמוקה במשימת הביטחון ולנשיאת הנטל דרך למידה ושינוי. מערכה זו מלמדת אותנו כי אלו תנאים הכרחיים לכוחנו הצבאי, וכי לכידות היא תנאי לקיומנו.

אלפי שנים חלפו מאז עלו דוד המלך ויהודה המכבי לירושלים. עשרות שנים חלפו מאז הסתער יורם דרך תעלות גבעת התחמושת. חודשים חלפו מאז עמדו צוות פרץ ואור מול המחבלים. כולם יהיו חברינו לנשק לנצח. לצדם, אני וכל מפקדי צה"ל עומדים – נענים לאותה קריאה להמשיך לפעול למען ביטחון ישראל. זה מה שמחבר אותנו. זוהי עוצמתנו.

"אין לחיים משמעות, אם היא לעצמה", כתב הלוחם והמשורר אבא קובנר ברגעיו הראשונים שראה את הכותל המערבי, "רק בזיקתה לקיום, לדברים שבאו לפניך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור."

חיילי ומפקדי צה"ל,
כאן, למרגלות הכותל המערבי, אנו זוכרים את כל הנופלים ואת הקריאה שהותירו לנו לעמוד יחד, להבטיח את שלומו של העם ושלום הארץ. קריאה שעוברת מלוחם ללוחם, מגינה על עמנו, זוכרת את הנופלים, ומבטיחה את נצחיות ישראל. יהי זכרם ברוך.