אחיהם המשוריינים נפלו בקרב – היום הם מאמנים את הדור הבא של צוותי טנקים.

כל עוד אנחנו חלק מהעולם שאדן ואיתי כל כך אהבו – הם עדיין כאן", אומרת סמל שירן, חצי לעצמה, חצי אליי, מצליחה לזקק במשפט אחד את התחושה שמלווה אותה ואת חברתה לתפקיד, סמל מיקה סעדיון, מאז נפילת אחיהם בקרבות ברצועת עזה. הן יודעות היטב שהאובדן רחוק מלהיות מאחור, והוא משתלב בדרכים שונות – גם בחייהן כעת. "כשיגיע תורי – אסיים את השירות כמו שאדן לא הספיק" "אני מרגישה שכל צעד שאני עושה שקשור אליו – משאיר אותו חי", אומרת סמל שירן, אחותו של סרן אדן פרוביזור ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 52 שנפל ב-18 בנובמבר 2023, במהלך התמרון ברצועה. כשנה לאחר נפילתו, החליטה להתגייס לחיל שהוא כל כך אהב, ולהפוך למדריכת שריון. אך כדי להבין כיצד הגיעה למקום הספציפי הזה, עלינו לחזור מעט אחורה.

שירן, אחותו של אדן ז"ל, במסגרת תפקידה כמדריכת שריון

"הסיפור של אדן עם השריון התחיל למעשה מכך שלא היה לו פרופיל קרבי גבוה", היא מספרת. "ואף על פי כן, אם הייתם רואים אותו, הייתם מבינים שזה לא באמת התאים – הוא היה בחור חזק, מאומן, ומעל הכל, בעל כוח רצון בלתי רגיל". לא היה זה מפתיע כאשר בחר לערער, לעבור ועדות, ובסופו של דבר להגיע לחטיבה 401. שם עבר טירונות, אימון מתקדם, קורס קצינים, פיקוד על טירונים, קורס מפקדי כיתות, ולבסוף את התפקיד שחיכה לו – מפקד מחלקה בגדודים המבצעיים. "החיים שלו היו מתוכננים עד הדקה, הוא כבר ידע שהוא הולך לקורס מפקדי מחלקות, אחר כך ללמוד באוניברסיטה בניו יורק, לחזור, להמשיך להיות מפקד גדוד, מפקד חטיבה, ובעיניו – עד לתפקיד הרמטכ"ל. הוא אהב את הצבא יותר מכל, והאמין עמוקות בעשייה ובמשמעות".

אדן ז"ל ושירן בילדותם

כאשר פרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, אדן היה למעשה בתרגיל בצפון. "בהתחלה, היינו בטוחים שהוא יישאר שם", היא נזכרת, "אבל שעתיים אחר כך כבר קיבלנו ממנו שיחה: 'המג"ד ואני יורדים יחד במסוק להילחם במעטפת עזה – אעדכן אתכם'. תוך יומיים, הגדוד כבר יצא לתמרון הקרקעי". כמפקד טנק שהוביל את גדוד 52, אדן נלחם במשך 23 ימים, עד נשימתו האחרונה. ב-18 בנובמבר 2023, בעת שהוביל את חייליו אל ג'באליה, נפגע מטילי נ"ט ונפל. "בדיוק כפי שבחיים, כך גם במוות, הוא היה בחזית – מפקד עם האומץ והנחישות שאפיינו אותו", היא אומרת בגאווה. אדן ידע לדרוש ללא התנצלות, אך גם להיות שם בשביל אנשים. "שמענו את זה הרבה מחייליו אחרי שנפל – שהוא היה קשוח וממוקד משימה, אך גם תומך, אנושי ורגיש. הייתה בו שילוב של יציבות ויכולת להוביל אחרים".

מאוחר יותר, החלו לצוץ סיפורים שלא הכירו. "במהלך השבעה, אחד מהם סיפר לנו שאפילו במהלך התמרון, כשהם ישבו על חוף הים בעזה, אדן אמר לו שהוא מרגיש שהוא לא יחזור", היא אומרת בשקט, "הוא הרגיש, ובדיעבד, אפשר לומר שאולי אף ידע, שהתוכניות שלו: הלימודים, הצבא, כל מה שהיה אמור להגיע אחר כך – כבר לא יקרו. זה סיפור שקשה לי לעבד עד היום".

"יש הרבה אנשים שניגשים אליי ושואלים אם אני אחות של פרוביזור"

ולמרות החשיבות הרבה של לימוד המקצוע עצמו, הרגעים המשמעותיים ביותר עבורה הם דווקא אלה שבאמצע, כאשר מושגים שהיו פעם רק חלק מעולמו של אחיה – הופכים להיות גם שלה. "אדן היה תמיד חוזר הביתה עם ידיים שחורות, ואני לא הבנתי למה", היא נזכרת, "הייתי נוזפת בו. פתאום, זה גם חלק ממני – והראש שלי מיד קופץ לארוחות שישי איתו". גם היום, בשגרה בבסיס, אדן תמיד נוכח. "יש הרבה אנשים שניגשים אליי ושואלים אם אני אחות של פרוביזור", היא אומרת, "אולי הגרון שלי נחנק ובטן מתכווצת, אבל אני עונה בגאווה שאני כן. מדהים לשמוע איך אנשים מדברים עליו, וכמה מהם הוא הצליח לגעת". "הם מדברים בשפת הטנקיסטים – ואני מבינה. זה מקרב אותי אליו" בדומה לחברתה לתפקיד ולצער, מיקה, אחותו של רס"ל איתי סעדיון ז"ל, מפקד טנק בגדוד 52 שנפל ברצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023, בחרה להיכנס למקום עצמו שחששה ממנו יותר מכל. "איתי ואני נולדנו בהפרש של שלוש שנים, היינו קרובים ומחוברים באופן שקשה להסביר", היא אומרת. לכל היותר היא זוכרת, היה ברור לה שאיתי יעסוק בתחום במרחק שנות אור מטנקים – תעופה. "כל מי שהכיר אותו ידע שיש לו חיבה יוצאת דופן למטוסים. הוא כבר תכנן ללמוד ולהתמחות בתחום הזה".

איתי ז"ל ומיקה

כאשר בסופו של דבר הגיע לחיל השריון ולחטיבה 401, זה היה מפתיע את הסובבים אותו, וגם מעט אותו. אך השאלות והספקות התחלפו במהרה במשהו אחר. "אני זוכרת אותו חוזר הביתה מהבסיס ואומר בהתלהבות: 'מי ידע שטנק יכול לעשות את הדברים האלה?', הצבא היה עדיין רחוק ממני, אז השיחה נשמעה כמו שטויות. היום, בדיעבד, אני מבינה בדיוק על מה הוא דיבר וכמה הוא חי את זה". מאוחר יותר, החליט להיות מפקד טנק. "ככה איתי, ברגע שמשהו עניין אותו – זהו, הוא נתן את כל כולו, בלי לעצור". הוא פגש את ה-7 באוקטובר כבר לקראת סוף שירותו. שבועיים לפני השחרור, נכנס עמוק לרצועה, ושבוע נלחם עד הרגע האחרון – המפגש ב-2 בנובמבר, בו נפגע בחזה ונפל בקרב.

מיקה לעולם לא תשכח את הרגע בו גילתה שאחיה איננו. "הייתי בשנת שירות לאומי במצפה רמון", היא מספרת, "חזרתי בדיוק הביתה אחרי שבועיים של משמרת. ב-23:30 שמעתי דפיקה שקטה בדלת, ולמען האמת, לא ייחסתי לזה חשיבות רבה". "בהתחלה, חשבתי שאולי זו טעות של אחד השכנים", היא ממשיכה, "כשהדפיקה הגיעה בפעם השנייה, הבנתי. אני זוכרת את הצעדים של אמא שלי לכיוון הדלת, ואותי יוצאת מהחדר ורואה אותה בוכה, עם קצינים מאחוריה". הרגעים הבאים מעט מעורפלים יותר, עד השבעה, שהייתה קשה – אך גם מחזקת. "אתה מוקף באנשים שמדברים עליו, שואלים מי הוא היה, מתעניינים בו, ובמובן מסוים, זה משאיר אותו חי ונוכח. החלק המורכב הגיע כשנגמר תקופת האבל ה'רשמית', והשקט הכה בנו".

בניגוד לקולגה שלה בשירות ובצער, כשקרב מועד גיוסה, היא כלל לא חשבה שזה הכיוון אליו היא רוצה ללכת. "קצין הנפגעים שאל אותי: 'מה לגבי מדריכת שריון?', ואני פחדתי מאוד – הרי רק שנה עברה מאז שאיתי נפל, וזה היה אותו חיל, אותו בסיס, אותם מקומות שהוא כל כך אהב, אותם טריגרים. זה נראה קרוב מדי". למרות ההיסוס, בסופו של דבר החליטה ללכת למקום הזה בדיוק, ועברה טירונות וקורס שבו כל פרט הזכיר לה את איתי. "פתאום, דברים שהוא דיבר עליהם בארוחת צהריים ולא עניינו אותי – חזרו אליי". גם המפגש עם חבריו מהפלוגה ומהגדוד קיבל משמעות חדשה. "הם מדברים בשפה צבאית, בשפת טנקיסטים – ואני מבינה. זה מקרב אותי הרבה אליו". "זה מטורף להגיד", היא משתפת, "אבל הקשר בינינו דווקא העמיק אחרי שהוא נפל". לא מעט פעמים, חיילים ניגשו אליה בבסיס רק כי זיהו את שם המשפחה. "הם שאלו אותי: 'את אחות של סעדיון, נכון? לא הכרנו אותו אישית, אבל מספרים עליו'. זה מדהים אותי". מבחינה מקצועית, היא גם מנסה ללכת בדרכו, להכיר כל פרט קטן ולהיות מדויקת כמוהו.

"פתאום, דברים שהוא דיבר עליהם בארוחת צהריים ולא עניינו אותי – חזרו אליי"

יום הזיכרון השלישי בלעדיהם אנחנו מדברים רגע לפני יום הזיכרון השלישי לאדן ואיתי – עוד אבן דרך בהיעדרם העצום, ותזכורת כואבת לחיים שחולקו ל"לפני ואחרי". "נכון, יש את יום הזיכרון הלאומי לכולנו", אומרת שירן בכנות, "אבל מה לגבי הרגעים הפרטיים שלנו לזכור? כשאני נזכרת במשהו שהוא אהב, כשאני שומעת משפט שהיה אומר, כשאני רואה טנקיסט עם ידיים שחורות משמן. כל רגע כזה הוא תזכורת לאדן".

"כל עוד אנחנו חלק מהעולם שאדן ואיתי כל כך אהבו – הם עדיין כאן"

גם עבור מיקה, היעדרותו של איתי תמיד נוכחת, כמובן, גם כשזה לא צפוי. "אני תמיד טוענת שיום הזיכרון הוא למי שלא איבד", היא אומרת בחיוך עצוב, "אני תמיד כאן בסוף – אוהבת, זוכרת, ומחיה אותו. לפעמים זה שיר, לפעמים סרטון טיקטוק שהוא היחיד שהיה צוחק עליו, ועכשיו אין לי למי לשלוח אותו. חלל שהוא רק שלי ושלו". ובתוך הכאב, דבר אחד ממשיך לחזק את שתיהן: הידיעה שכל עוד מדברים עליהם, חושבים עליהם, ומשהו נלקח מהם קדימה – הם נשארים כאן.