ירושלים, 19 באוגוסט 2026 (TPS-IL) – לאחר כמעט שלוש שנים של מלחמה, אין סיפור יחיד של האופן שבו ישראלים מתמודדים עם המחיר הפסיכולוגי שלה. סקירה חדשה של 68 מחקרים מצאה שתוצאות בריאות הנפש משתנות באופן חד כתער, בהתאם למה שאנשים חוו, כמה זמן נחשפו, ומהן הפגיעויות שהיו להם לפני המלחמה – מה שמצביע על צורך במעקב ארוך טווח וממוקד יותר, ולא בתגובה אחידה לכל.
"אין מסלול פסיכולוגי יחיד באוכלוסייה הישראלית", אמרה ד"ר מיכל כהן, אחת החוקרות הראשיות של המחקר, ל"שירות העיתונות של ישראל". "ממוצעים ברמת האוכלוסייה יכולים להסתיר דפוסים שונים מאוד של מצוקה והתאוששות בקרב קבוצות שונות".
אזהרה זו עומדת בלב סקירה חדשה של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש (ICAMH) באוניברסיטה העברית בירושלים, שאספה 68 מחקרים כדי להציג את התמונה המלאה ביותר עד כה של בריאות הנפש בישראל שנתיים לתוך המלחמה – ומצאה שהתמכרות, אחת הדרכים הנפוצות ביותר שבהן אנשים מתמודדים עם טראומה ממושכת, זכתה לתשומת לב מחקרית מועטה באופן מפתיע.
ישראלים בראשון לציון מסתתרים מתחת לגשר במהלך מטח טילים איראני ב-22 במרץ 2026. צילום: איתן אלחדז-ברק/TPS-IL
הממצאים, שפורסמו בכתב העת המוערך Frontiers in Psychiatry, מציירים תמונה מורכבת יותר, ואנושית יותר, מסיפור פשוט של אומה בטראומה. אין "ישראל אחת" כשמדובר בטראומה, מצאו החוקרים. יש רבות. מילואימניקים שזומנו שוב ושוב לשירות, משפחות שקברות את יקיריהן, מפונים שעדיין עקורים מבתיהם, ואנשים החווים קשיים כלכליים – כל קבוצה נושאת משקל שונה, ונושאת אותו באופן שונה.
המחקר הובל על ידי כהן והפרופסור מריו מיקולינצר מ-ICAMH, יחד עם סטודנט הדוקטורט מאור דניאל לויטין מ-ICAMH ואוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם המרכז הישראלי להתמכרויות.
פצעים לא אחידים
בקרב אנשי מילואים, חוויות מסוימות בלטו כפוגעניות במיוחד: לחימה קרובה, טיפול בגופות אדם, ופציעה פיזית – כולן נקשרו לשיעורים גבוהים יותר של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. חרדה ודיכאון, לעומת זאת, הופיעו באופן נרחב – אך נשארו לאורך זמן רב יותר אצל אנשים שעדיין חיו תחת לחץ, בין אם מדובר במילואימניקים שזומנו שוב ושוב לשירות, משפחות שעדיין לא חזרו לבתיהן, או משקי בית המתמודדים עם התראות טילים חוזרות ולחץ כלכלי.
אולי הממצא המפתיע ביותר נוגע למה שלא נחקר מספיק: התמכרות. מתוך 68 מחקרים, רק שלושה עסקו בכך. שניים מצאו שאנשים צורכים יותר אלכוהול או סמים, במיוחד אלו שנחשפו באופן משמעותי יותר למלחמה וסבלו ממצוקה פסיכולוגית גבוהה יותר. מחקר שלישי, על הימורים, מצא שהעלייה באה לידי ביטוי בעיקר אצל גברים שלא היו להם בעיות הימורים בעבר, אך התקשו לנהל את רגשותיהם. חרדה ודיכאון, מצאו החוקרים גם כן, לא היו רק תחושות לא נעימות – הן השפיעו על יכולתם של אנשים לתפקד בעבודה, בבית, ובחיי היומיום, גם כאשר תסמיניהם נראו קלים על הנייר.
כהן אמרה ל-TPS-IL שמוקדם מדי לקבוע מה צופן העשור הבא. "כל תחזית לעשר שנים תחרוג ממה שסקירה זו יכולה לתמוך בו", אמרה. אך שני דברים כבר בולטים בבירור. "הראשון הוא פגיעות קיימת מראש, כולל קשיים פסיכולוגיים קודמים ולחץ סוציו-אקונומי. השני הוא חשיפה שהייתה חריפה יותר, מצטברת, או ממושכת", אמרה.
היא הצביעה על משפחות אנשי המילואים כדוגמה מאירת עיניים – לעיתים קרובות סופגות בשקט לחץ כלכלי ועומסים נוספים בבית, בנוסף לכל השאר. היא גם סימנה קבוצות שאף אחד לא באמת עוקב אחריהן: חיילים בשירות פעיל, משפחות צבאיות, ילדים ובני נוער. והיא העלתה נקודה שקל להתעלם ממנה – ששכול אינו נעצר בדלת המשפחה. חברים, סבים וסבתות, ומורים יכולים להיות שבורים מאובדן, ועדיין ליפול מחוץ להגדרה של "אבלים" שמערכות התמיכה משתמשות בה.
כשנשאלה מה הייתה משנה קודם כל, אמרה כהן ל-TPS-IL: "הייתי ממליצה לעבור מתגובה אחידה לכל לכיוון זיהוי ומעקב ממוקדים וארוכי טווח, המבוססים על סוג ומשך החשיפה, פגיעות קיימת, ותפקוד יומיומי".
היא גם הזהירה מפני הנחה פופולרית אחת: מכיוון שנשים דיווחו על מצוקה רבה יותר בנתונים, גברים חייבים להרגיש טוב יותר. הפער הזה, אמרה, עשוי לומר יותר על מי שמרגיש בנוח לבקש עזרה מאשר על מי שבאמת זקוק לה.
טיפול בטראומה שאינה נגמרת
אייר סגל, ששירתה 20 שנה כקצינת בריאות הנפש בצה"ל וכיום עובדת כעובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטראומה, לא הייתה מעורבת במחקר.
היא אמרה ל-TPS-IL שאחת הבעיות הגדולות ביותר שהיא רואה אינה קלינית אלא תעסוקתית: חיילים שבילו חודשים בחיים בעצימות מלחמתית מתקשים להאט בחזרה לחיים רגילים. "אני רואה קושי רב מאוד לחזור למערכת הפעלה מנטלית של שגרה ואזרחות", אמרה.
היא גם שמה לב למשהו שמשתנה באופן שבו מעסיקים מתייחסים לאנשי מילואים. בתחילת המלחמה, הבוסים נתנו לחיילים מרחב. לא עוד, אמרה: "בהתחלה זה היה אמפתי מאוד, אבל עכשיו הם רוצים את העובד כאן".
סגל אמרה שהטבע של המלחמה הזו עצמה מקשה על הריפוי, מכיוון שטיפול בטראומה תלוי בדרך כלל בכך שאנשים יבינו שהסכנה נגמרה – ולרבים מישראלים, זה לא המצב. "עם חשיפה ממושכת לאירוע שאין לו סוף, דברים קורים שוב ושוב", אמרה ל-TPS-IL, ותיארה ילדים שנשלחים שוב ושוב למקלטים במהלך ירי רקטות. עבור אנשי מילואים שעדיין משרתים, אמרה, טיפול הופך לעיתים קרובות להישרדות ולא לריפוי: לעבור את החודש הבא, לא לפתור את מה שקרה.
שימו לב לנסיגה, עצבנות, אובדן עניין בדברים שבעבר הביאו שמחה, והפרעות שינה, ייעצה סגל – כל אלה סימנים מוקדמים לכך שמישהו מתמודד יותר ממה שהוא מראה. המרשם הרחב יותר שלה: להתחיל לבנות חוסן מוקדם, דרך מערכות יחסים, קהילה, ותחושת מטרה, הרבה לפני שמשבר מכה.
מחברי המחקר אומרים שהתשובה האמיתית – האם תסמינים אלה ידעכו או יתפתחו למצבי בריאות נפש מתמשכים – תגיע רק עם שנים של מעקב ארוך טווח.
