כדי לשבת יחד, להסתכל בעיניים, ולהרגיש את מה שלא ניתן להסביר. כאשר, כמו בכל שנה, נפגשתי עם אלמנות ויתומי צה"ל, חשתי שוב את הכאב שאין לו סוף. את החסר שנשאר בבית, בכיסא הריק, בקול שלא חוזר. סיפרתי להן שגם אני מכיר את השבר הזה מקרוב, את הרגע שבו החיים נקטעים בבת אחת, אך גם את הדרך הארוכה והשקטה שבה לומדים לנשום מחדש. לאט, כמעט בלתי מורגש, החיים נכנסים מחדש, ויש גם רגעים של אור, אפילו של שמחה. קשה להאמין בכך כעת, אני יודע, אך בתוך כל זה יש אמת אחת שלא מרפה: זה לא היה לשווא. האנשים היקרים שאיבדנו הם הסיבה שאנחנו כאן, הם אלה שמחזיקים את השרשרת הארוכה של עמנו. ועם כל הכאב והזיכרון וכל מה שחסר, יש דבר אחד שלא ניתן לקחת מכם: הידיעה שאבותיכם הגיבורים הם אלה שמבטיחים את נצחיות ישראל.
נושאים קשורים
