דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי מלחמת התקומה בהר הרצל:
כבוד נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג ורעייתו מיכל,
אורחים נכבדים, ובראשם אחי ואחיותיי באבל – משפחת האומץ,
רעייתי שרה ואני מחבקים כל אחד ואחת מכם, כפי שאנו מחבקים את משפחות החטופים: אלה ששבו לישראל ואלה שנביא לישראל. ואנו מחויבים להשיב את כולם, עד האחרון שבהם.
מאז פרוץ המלחמה, ביום שמחת תורה לפני שנתיים, אנו חושבים על גיבורינו הנופלים בכל יום. אני מבין את עומק צערכם; אני יודע את החיים שהשתנו במכה אחת. אני יודע את הרגע שבו פתאום מתבהר לנו כמה היו החיים שלפני כן מאושרים. ואני מביע בפניכם את תודת האומה, את קיומה הבטוח בזכות יקיריכם שנפלו בקרב.
עפרה סמיאך, אמו של החייל הנופל עידו סמיאך, ששירת ביחידת הסיור של חטיבת הנח"ל, אמרה: "בני אינו רק חייל נופל, חלל שנותר מאחור. בני הוא היסוד שעליו נבנית המדינה". זה כל כך נכון.
בנינו ובנותינו הנפלאים, שהקריבו את חייהם במלחמה, הם אבני היסוד של גאולת ישראל. יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ'רקסים ובני קבוצות אחרות. הם נלחמו כתף אל כתף כדי להשיג את כל מטרות המלחמה – ואכן נשיג את כל מטרות המלחמה. זכר הנופלים יחרט בנו לדורות הבאים.
לפני שנתיים, ניתנה לנו הדגמה איומה למונח "רצח עם". איני מדבר על "רצח עם" פיקטיבי, זה שאנו מואשמים בו על ידי אלה המבקשים לפגוע בנו, בתעמולת השקר האנטישמית שלהם.
טבח השבעה באוקטובר היה שחיטה מפלצתית, מפלצתית במלוא מובן המילה: שחיטה אכזרית של תינוקות, ילדים, מבוגרים וקשישים. ואני אומר לכם, אילו הרוצחים הללו יכלו, הם היו שוחטים כל אחד ואחד מאיתנו. זהו רצח העם האמיתי! וההתמודדות מולו, ההתמודדות מול הרוע הבלתי נתפס הזה, זעזעה אותנו. ולתדהמתנו, היא מיד גיבשה אותנו לאגרוף פלדה.
הבנו מיד את מזימת המשטר הפנאטי באיראן ובשלוחי הטרור שלו: לחנוק את מדינת ישראל למוות בטבעת אש קטלנית. אבל אויבינו לא לקחו בחשבון דבר אחד: את הכוח החבוי בנו. קמנו כאחד, גייסנו עתודות אדירות של כוח פנימי. נלחמנו בעוצמה ללא פשרות בשבע חזיתות. העברנו את הלחימה לשטח האויב. הנחתנו מכות מכריעות על האויב. עם ישראל קם – כאריה שואג.
כפי שאמרת בצדק, כבוד הנשיא הרצוג, המאבק אינו תם. אבל דבר אחד ברור: כל מי שמרים יד עלינו יודע שישלם מחיר כבד על תוקפנותו. אנו נחושים להשלים את הניצחון, אשר ישפיע על דרך חיינו שנים רבות.
יש כאן אמת גדולה יותר: ישראל עומדת בחזית המאבק בין הברבריות להארה, בין אכזריות חסרת גבולות לאנושיות. זהו מאבק עולמי, והוא סובב סביב שאלה אחת: האם אנו חוזרים לפנאטיות העגומה של ימי הביניים, או שאנו מתקדמים לעתיד של יציבות, שגשוג ושלום? ישראל היא הסכר המעכב את כוחות ההרס של האסלאמיזם הקיצוני. לוחמי ישראל הם המחסום המפריד בינינו לבינם.
חיילינו ומפקדינו האמיצים עשו זאת במקומות קשים, צפופים ומסוכנים. הם עשו זאת באומץ עליון ותושייה מדהימה. הם עשו זאת מעל ומתחת לאדמה. הם עשו זאת בשיטות לחימה חדשניות שהדהימו את צבאות העולם.
תחושת השליחות, ההקרבה, אהבת הארץ, צדקת הדרך, הנחישות – דור הניצחון יודע על מה הוא נלחם, והישגיו המבריקים מדברים בעד עצמם. הפכנו את הקערה על פיה: מעמק הבכא של השבעה באוקטובר, הגענו לפסגת החרמון, לשמי טהרן ולחיבוק המרגש של משפחות החטופים עם יקיריהן.
כוחות היבשה, האוויר והים ראויים להכרתנו העמוקה ביותר, ומעשיהם ההרואיים יסופרו יום אחד. אבל אני רוצה להזכיר כוח נוסף שהצטרף אליהם במלחמה זו – כוחות פינוי הדרך. המפעילים של הדחפורים והמחפרות שנחשפו לאש האויב. הם סיכנו את חייהם כדי להציל חיים, וחלקם שילמו בחייהם. גם רכבי ההנדסה, מכפילי הכוח שלהם, ספוגים באומץ לב, ברוח פלדה. זכרו של כל אחד מגיבורינו איתנו בכל עת, בכל מקום.
קהילה חדשה ליד העיר ערד, מצפה יונתן, מנציחה את מפקד חטיבת הנח"ל, אלוף-משנה יונתן שטיינברג. גבעת רועי, ליד דרך בורמה של מלחמת העצמאות, מנציחה את מפקד היחידה הרב-ממדית, אלוף-משנה רועי לוי. שמעתי שיש יוזמה חדשה לזכרו של איתן אוסטר, קצין ביחידת אגוז שנפל בדרום לבנון. היוזמה נקראת "יום לחיזוק ה'למה': למה אנחנו כאן, ולמה אנחנו נלחמים". מערך ההגנה הלייזר ליירוט טילים עוינים, "אור איתן", נקרא על שמו של איתן אוסטר. אביו, דב, הוא ממפתחי המערך.
התרגשתי, כפי שכולכם בוודאי התרגשתם, לראות חברים של חיילים שנפלו מנציחים אותם עם דגלי היחידות שלהם על פסגות ההרים הגבוהות בעולם: על הר אולימפוס ביוון, על המון בלאן בצרפת, על רכסי האוורסט בנפאל. בגבהים של חמישה קילומטרים, בקור המקפיא, אתם רואים אותם מחזיקים תמונות של חבריהם שנפלו.
אין אומה אחרת בעולם הנושאת את זכר יקיריה לכל קצוות תבל, כולל קריאת קדיש ושירת "התקווה". המקומיים נדהמים; הם מעולם לא ראו דבר כזה.
משפחות יקרות, אחי ואחיותיי, אזרחי ישראל,
אתגרים גדולים עוד ניצבים בפנינו, שכן אויבינו מבקשים להתחמש מחדש. אתגרים גדולים, ובצדם הזדמנויות גדולות ודרמטיות להרחיב את מעגל השלום.
אנו פועלים בשתי החזיתות הללו בו-זמנית. ומה שנדרש בשתי החזיתות הוא אחדות: אחדות במלחמה ואחדות בשלום. נשיג את כל מטרותינו רק בסולידריות פנימית ובאחריות הדדית, על ידי חיזוק המשותף לנו ולא מה שמפריד בינינו. ארצנו האהובה, מדינת ישראל, היא סלע איתן במזרח התיכון הסוער והפרוע.
אבותינו בנו כאן בית, ואנו, ההולכים בדרכם, ממשיכים לשמור על ביתנו ועל קיומן של הדורות הבאים. אנו עושים זאת למען ילדינו, למען נכדינו, למען נינינו ולמען הדורות הבאים.
משפחות שכולות, אנו יודעים שאין תחליף לאלה שאיבדנו, והאובדן הנורא קורע לב. אך בו-בזמן, אנו גם יודעים שבזכות ההשפעה האדירה שהותירו אחריהם הנופלים שלנו, לכל אחד מובטח מקום בנצח ישראל.
אני מאחל לכל הפצועים במלחמה החלמה מהירה, בגוף ובנפש. הם עטופים באהבת האומה, התומכת בהם בדרך לשיקום. רק לפני מספר ימים, ראיתי אותם שוב במחלקת השיקום והתרשמתי שוב. ראיתי קטועי גפיים עם נחישות כה רבה, רוח גדולה, שהם מבטאים בשתי מילים: "למען ישראל".
שלושת האחים הלוחמים ממשפחת לוי: רחמים ישי, ידידיה ואלקנה, יכולים להעיד על כך. שלושתם נפצעו בשדה הקרב, אך למרות פציעותיהם הקשות, רוחם נותרה איתנה. וברגע שהחלימו מניתוחיהם המורכבים, הם הביעו מסר משמעותי: "מאוחדים לניצחון!". מאוחדים ברמה המשפחתית, מאוחדים ברמה הלאומית.
בזכות גיבורינו, החיילים, הנופלים, הפצועים, ובזכות עמידתכם האיתנה, אזרחי ישראל, בעזרת השם, נביס את אויבינו ונבטיח את עתידנו המשותף.
יהי זכרם של חללי המלחמה חקוק בסיפור תחיית ישראל לעד.
