מאת פסח בנסון • 19 באוקטובר 2025
ירושלים, 19 באוקטובר 2025 (TPS-IL) — כאשר אנשים מתמקדים במשימה, המוח לא רק מקשיב אחרת – הוא מקשיב בחוכמה רבה יותר. מחקר חדש מהאוניברסיטה העברית בירושלים מראה שקליפת השמיעה, אחד ממרכזי עיבוד הקול העיקריים במוח, משנה את אופן פעולתה במהלך מעורבות פעילה, וסנכרנת את פעילותה לקצב המשימה במקום להגיב באופן פסיבי לצלילים.
המחקר, שפורסם בכתב העת Science Advances, הובל על ידי פרופ' ישראל נלקין מהמרכז ע"ש אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח ומכון מדעי החיים.
הממצאים עשויים לסייע בשיפור מכשירי שמיעה, אימון קשב וממשקי מוח-מחשב על ידי חשיפת האופן שבו המוח מסנן ומדרג צלילים. מכשירים וטיפולים המחקים מנגנון זה מבוסס-תזמון עשויים לזהות טוב יותר מתי אדם מרוכז, לדכא רעשי רקע ולשפר את בהירותם של צלילים חשובים בזמן אמת.
המדענים מצאו שכאשר אנשים מבצעים משימה, נוירונים בקליפת השמיעה יורים בפרצים שאינם נגרמים ישירות מצליל. כל נוירון "פועם" ברגע שונה, ומציין את התקדמות המשימה במקום רק להד את הנשמע.
"התוצאות שלנו מראות שהמוח לא רק מגיב לצלילים – הוא מעצב כיצד הם מיוצגים, בהתאם למה שאנו עושים," אמר פרופ' נלקין. "כאשר אנו מעורבים במשימה, קליפת השמיעה מקשיבה ביעילות רבה יותר לצלילים המתרחשים במסגרת אותה משימה."
עד כה, מדענים ידעו שקשב מחדד את האופן שבו אנשים תופסים צלילים, אך לא כיצד המוח משיג זאת. המחקר החדש חושף שקשב פועל לא על ידי הגברת צלילים חשובים, אלא על ידי ארגון מחדש של תזמון הפעילות העצבית כך שתתאים למבנה המשימה הנדונה. משמעות הדבר היא שקליפת השמיעה אינה פשוט מגבירה תגובות – היא צופה ומכינה את עצמה לצלילים צפויים.
מידול ממוחשב על ידי החוקרים הראה שפעילות מבוססת-תזמון זו מחלישה באופן זמני קשרים עצביים מסוימים, ומאפשרת תגובות ברורות ומדויקות יותר לצלילים החשובים למשימה. במקום לפעול כמו כפתור עוצמה שמגביר את עוצמת הקול, קשב מתנהג כמסנן אדפטיבי, המעצב מחדש את האופן שבו נוירונים מתקשרים.
על ידי חשיפת מנגנון זה, המחקר מציע תפיסה חדשה של האופן שבו המוח מבין עולם חושי מורכב. הוא מראה שתפיסה אינה פסיבית אלא חיזוי – המערכת השמיעתית שלנו מכינה את עצמה באופן מתמיד למה שהיא מצפה לשמוע בהמשך.
"עבודה זו עוזרת להסביר כיצד אנו יכולים להישאר מרוכזים בסביבות רועשות," אמר נלקין. "המוח לומד להדגיש את הצלילים המשמעותיים למה שאנו עושים ולהתעלם מהשאר."
העבודה מבוססת על מחקר הדוקטורט של אנה פולטרוביץ', עם תרומות מאלכס קזקוב, מצ'ייק מ. ינקובסקי ויוהנס נידיק.
