גם כשהשיפוע בלתי אפשרי, ידו של לוחם מיחידת הסיור של חרוב תדחוף אתכם לפסגה.

ככל שכל מטר של העלייה התלולה מחזיר אותם לשלב נוסף של 14 חודשי אימונים, מתברר מדוע יחידת הסיור "חרוב" בוחרת לקיים את אירוע ה"סיכום" שלה דווקא ב"סרטבה" שבמדבר. כאן, האימון והגיבוש הצוותי מגיעים לשיא חדש – במיוחד כאשר את החלק האחרון לפסגה אי אפשר לכבוש לבד, ללא יד מושטת של החייל שלפניך.

200 המטרים הראשונים

בקטע זה, הרגליים אכן "רעננות" יותר, אך השטח הגבוה נראה מאיים ביותר. תחילת המסע מזכירה לרוב"ש י', צלף חדש ביחידת הסיור "חרוב" (רשמית, מאתמול), את התהליך הראשוני שעבר עם חבריו במהלך הטירונות.

צילום: חוד החנית

"התמונות בראש שלי הן בעיקר הזחילה בשטח האימונים," הוא מחייך, "וגם משהו שנקרא 'בוקר טוב קיר', סוג של תרגול בוקר לפני מבחני הכושר. רצים למתקן הקיר עם ציוד מלא ומתגברים עליו, כשהאחרונים עושים זאת שוב."

צילום: חוד החנית

בהמשך, רב"ט י' נזכר ברגע חלוקת הכיתות בין הטירונות לאימון מתקדם, שם נפרדו מפנים מוכרות מסוימות אך גם הכירו חדשות. קשרים אלו העמיקו במהלך צעדת הכומתה, ו"גיבוש הצוות" הראשון שלהם: "זהו מסלול שבו סוחבים אלונקות עם משקלים של 140-150 ק"ג – חוויה קשה, אך בזכותה אנו רגילים כעת לסחוב לא מעט."

400 המטרים הבאים

גאווה מצטברת עם כל מטר במסלול, וכל חייל נסוג למחשבותיו ולאתגריו האישיים. חלק זה מקביל לשבועות המיומנויות המקצועיות באימון לוחמי "חרוב". "אחרי שבועיים של למידה מפוצלת," מסביר רב"ט י', "פתאום נווטיים, תצפיתנים, בנאים ועוד, נפגשים שוב, ובתרגיל אחד רואים איך כל הזוויות הללו מתלכדות לכדי שלם מאוחד."

רגע לפני השלב האחרון, הפלוגות מתכנסות ב"ה'" ממש מתחת לפסגה התלולה ביותר, כשנותרה עלייה של כ-45 מעלות. צלליות הלוחמים כהות על רקע השמיים הוורודים – והם יכולים רק לנחש שהחיילים מכיתת המחזור הוותיקה יותר, לקראת שחרורם, כבר ממתינים בפסגה לקבל את פניהם המיוזעים.

אוויר פסגות בגובה 650 מטר

כעת, הלוחמים נצמדים זה לזה כדי להתקדם ולהשלים את המסע. על רקע השיר האיקוני "יש לי אהוב בסיור חרוב", כל לוחם שמגיע לפסגה מלווה במטח של דחיפות ומשיכות מעודדות מהחיילים הוותיקים. אחד אחד, דרך רימון עשן, כולם עולים לפסגת ההר ולשרידי המבצר החשמונאי במרכזו. "לא יכולתי לנשום," מספר רב"ט י' על הרגע, "חשבתי שזה בלתי אפשרי, עד שמפקדי העתידי תפס את ידי."

מפקד הגדוד אורן, סרן ר', נושא כמה מילים לחייליו בתוך החגיגות הצבעוניות והענקת הפיקוד: "התלבטתי מה לומר, עד השבת האחרונה שבילינו יחד. באתי לתפילה, שאליה הגיע חצי מהגדוד – גם אלו שבמשמרת וגם אלו שלא. וזה הפך לאירוע גדול הרבה יותר, שהזכיר לי שבת מסוימת במהלך אחת מפעולות הסיור בעזה: אותה תחושה, אותה ארוחה."

"וזה מוביל אותי לשורה התחתונה – הדמיון הזה אינו מקרי," הוא מסכם, קולו מסגיר את רגשותיו, "עברתם יותר משנה ושני חודשים, עברתם ממצב של חוסר ידיעה לרמת מקצועיות שבה אני מרגיש שכל אחד ואחד מכם מוכן לקרב. מספיק לי לקרוא 'זוג איתי', ואני בטוח שיבואו שניים, שישברו קירות בדרך אם צריך. אני גאה בכם מאוד.